בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כלב שמירה עם מחלות ילדות

40תגובות

מאז שעזבתי את "ישראל היום" נשאלתי לא פעם על העיתון, שנהפך לאחד הפופולריים והמושמצים במדינה. מכיוון שהסיפור מורכב בעיני, לא רציתי להתייחס לנושא באופן שינוצל, לכאן או לכאן, במסגרת המלחמות בין העיתונים והקונטקסט הפוליטי. אבל בעקבות התחקיר של רביב דרוקר בערוץ 10, שהציג הטיות מכוונות בדסק החדשות ובמוסף הפוליטי, יש טעם להעלות כמה היבטים שנעדרים מהדיון על "ישראל היום".

אישית, כעורך מדור הדעות הייתי מנותק מדסק החדשות, עבדתי לרוב עם פרילנסרים מכל גוני הקשת, ובהתחשב בכך שבכל זאת הייתי חלק ממערכת הייררכית, קיבלתי אשראי לאזן בין הדעות, בהקשרים משתנים.

כדי לדון בעיתון בלי משוא פנים יש להכיר בכך, שכרעיון שנועד להציע אלטרנטיבה עיתונאית, הקמתו חיובית, ואף הכרחית. התקשורת, ככלב השמירה של הדמוקרטיה, זקוקה לגיוון. אדם בעל השקפה ליברלית יתקשה להתעלם מהאבסורד הטמון בכך שבכל שנות פעילותו של בנימין נתניהו, טרם אותר פובליציסט או כתב פוליטי בכיר שמצדד במדיניותו, בין אם אותו אדם ליברלי תומך בה או מתנגד לה. זה אבסורד, גם משום שנתניהו מייצג מחנה שמשקף את דעת הרוב בציבור, וגם כי עמדותיו אינן קיצוניות עד כדי כך שלא נמצאו לו תומכים בקרב עיתונאים בכירים. היריעה קצרה מכדי להסביר מדוע זה המצב - אולם מדובר בעובדה.

לסיפור של "ישראל היום" יש עוד הקשרים: אישיים, פוליטיים ומסחריים. אך ברובד הבסיסי, הקמתו יונקת מתחושת קיפוח עזה של מחנה, שמבחינה פוליטית אוחז בשלטון כבר עשורים, אך תודעתית עדיין מרגיש זנוח. לכן נתקלתי שם בהתלהבות עצומה, שעוררה בי השתאות בתחילה, מצד אנשי ימין שזכו לראשונה להתבטא ציבורית. גם אנשי שמאל העדיפו לכתוב דווקא בו בגלל השעמום הכרוך בכתיבה תחת קול אחד, ובשל רצונם לפנות גם לקהל שאינו מסכים עמם אינטואיטיבית.

אם העדויות שנחשפו בתחקיר של דרוקר משקפות את המתרחש בדסק, הן, כמובן, חמורות. אבל בכך כבר עסק התחקיר. ב"ישראל היום" מתייחסים להקמת העיתון כאל מהפכה, ולא בכדי. אך נראה שבדומה למהפכות "האביב הערבי", בדרך להשגת מטרה ראויה - לגיטימיות לעיתון שהקו בו חורג מהמיינסטרים העיתונאי - צצות מחלות ילדות שבגללן נפגעות מטרות עקרוניות מוצהרות של המהפכה. השאלה היא לאן העיתון ימשיך.

בהקשר זה, מעניין להתייחס לאפקט נוסף. אם העיתון נועד, כפי שעולה מהתחקיר, לתמוך בנתניהו - הוא כשל במבחן התוצאה. או שזו הוכחה נוספת לכך שלתקשורת יש פחות השפעה על התפישות הפוליטיות של הציבור מכפי שחושבים. או שהמסקנה אחרת: דווקא "ישראל היום", המחויב בעקרונותיו ל"ישראלים" - לא הביא בחשבון את השכל הישר שלהם. כלומר, ככל שהקורא הסביר הבחין שהעיתון נהפך לחד-צדדי ואישי יותר, כך התקבעה הנטייה לא להתייחס לכל הכתוב בו בכובד ראש.

המאבק שנוצר בין העיתונים לנוכח הצטרפות "ישראל היום" לשוק אינו מועיל לאף צד, מדרדר את האמון בתקשורת וגורם לזילות של מעמד העיתונאי. העיתון עדיין מהווה הזדמנות שחבל להחמיץ. כדי לסיים את המהפכה שהוא מייחל לה בהצלחה, אין טעם בהטחת האשמות בדרוקר, שעשה מלאכתו נאמנה כעיתונאי. המהפכה תושלם כשלקוראי ועובדי העיתון יהיה ברור שהמערכת מנותקת מזיקה ישירה לפוליטיקאי זה או אחר, ולצד זאת, גופי תקשורת אחרים יבינו ויקבלו את זכותה לתמוך בו באופן הגון, גלוי ומקצועי.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו