לא לחיוך

גדעון לוי
גדעון לוי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גדעון לוי
גדעון לוי

סכנה אורבת לישראל: ממשלת חיוכים. אחת משתי ממשלות צפויות לה עכשיו: קואליציית הימין-חרדים, או קואליציית החיוכים. הראשונה תהיה נוקשה, אמיתית; לאומנות ואורתודוקסיה בכרטיס אחד. השנייה תסביר פניה, קולגייטית כפרסומת למשחת שיניים; ליברליזם ומודרנה מדומים בכרטיס אחד. המדיניות תהיה אותה המדיניות, הכיבוש אותו הכיבוש, רק הפנים הניבטות שונות. המחייך הראשי, יאיר לפיד, בפנים או בחוץ; מקהלת מחייכי הרקע, התנועה, קדימה, ואולי גם העבודה, בפנים או בחוץ.

ממשלת חיוכים תיענה בחיוך של העולם, שנואש לגמרי מישראל ומייחל לבדל חיוך מצדה כדי לפחות להמשיך במראית העין; החיוך העולמי הזה יבשר רק עוד שנות דשדוש (חייכני). ממשלת ימין-חרדים תחמיץ את פני העולם כלפי ישראל עוד יותר. דווקא החמצת פנים זו עשויה לבשר את קץ עידן ההחמצות.

מדור הזירה

האות ניתן בטקס השבעת הכנסת ה-19. כולם חייכו עם כולם, ובעיקר עם לפיד - לפיד עם בנימין נתניהו, עם נפתלי בנט, עם משה גפני, אפילו עם אברהים צרצור - והלב רחב. שבת אחים יחדיו. הדמוקרטיה הישראלית לימדה אותנו פרק בבחירות אלה: די בחיוך כובש לב כדי להצליח בה. לפיד חייך לכולם, יש עתיד נסקה. את הפרק הזה מוטב לשכוח עכשיו; שיעור בדמוקרטיה רצינית הוא לא.

לישראל אין הרבה סיבות לחייך, ודאי לא להשתמש בחיוך כמסווה למעלליה. גם הבריחה לזוטות תאפיין את ממשלת החיוכים העלולה לקום חלילה: שוויון בנטל, חרדים במדים, 18 שרים, אפס שרים בלי תיק. חיוכים ותפלויות, אבל הבחירה בין שני סוגי הממשלות רצינית דווקא: לא קשה לנחש איך ייראה, למשל, הביקור הצפוי של ברק אובמה אצל כל אחת מהן. אפשר לדמיין, למצוא את ההבדלים, ולהחליט איזו אפשרות עדיפה.

אובמה נוחת לחיק ממשלת החיוכים. שר החוץ לפיד מקדם את פניו; השרה לקידום התהליך המדיני, ציפי לבני, שותפה לשיחותיו; בצדה אולי גם שרת האוצר או הרווחה, שלי יחימוביץ'. נופת צופים. נתניהו חוזר על מחויבותו לפתרון שתי המדינות, לפיד שר לאובמה את "עם מעט עזרה מידידי" של הביטלס ומביע תמיכה נלהבת במו"מ, כמותו כמובן גם לבני ויחימוביץ'. אובמה שוב נשבה בקסם. בפעם הקודמת זה קרה לו אחרי נאום בר אילן.

מחמוד עבאס שוב נגרר בעל כורחו לריטואל השיחות, הצילומים והטקסים, והעולם מחייך. שלוש-ארבע שנים אחר כך האמת יוצאת לאור: לא-לשלום - כמשנת נתניהו; ירושלים מאוחדת לנצח וגירושים מהפלסטינים - כמשנת לפיד; מדינה יהודית - כמשנת לבני; וצדק חברתי ליהודים בלבד - כמשנת יחימוביץ'. ובינתיים בכיבוש? עוד התנחלויות, עוד התנכלויות, עוד התעללויות, עוד הריסות, עוד הריגות, עוד אסונות. מה הרווחנו? לא כלום. מה הפסדנו? הזדמנות אחרונה.

תסריט ב': אובמה נוחת לחיק ממשלת ימין-חרדים. בערבית הם מבינים וגם באנגלית. שר החוץ בנט מבטיח לאובמה לספח את שטחי C ולכונן סופית את מדינת האפרטהייד השנייה, כמו שהתחייב בבחירות; שר הביטחון יאיר שמיר מסביר לו, ש"לא על כל מיליון או שני מיליון עושים מדינה"; יו"ר ועדת החוץ והביטחון אביגדור ליברמן מאיים על כל העולם ומזכיר שמלה שלו היא מלה; שר הפנים אלי ישי מחזיר גם את הגדה, לא רק את עזה, לימי הביניים; וראש הממשלה מבטיח שתי מדינות - אבל אובמה כבר לא מאמין לאף מלה שלו.

התוצאה: נשיא ארצות הברית חוזר זועם לוושינגטון ומחליט, במקרה הרע, להניח לישראל לדמם, או, במקרה הטוב, להתחיל להפעיל עליה סוף סוף מכבש לחצים אמיתי. התוצאה השנייה היא התקווה היחידה. היא לעולם לא תקרה אל מול ממשלת החיוכים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ