בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אין מנוס מחקירה מקיפה

36תגובות

מאז פורסם דו"ח מבקר המדינה בעניין פרשת מסמך הרפז נכתבו מאמרים רבים על הנושא. אף לא אחד מהם לא נדרש לניתוח חוק יסוד: הצבא, שהתקבל בכנסת בעקבות פרסום מסקנות ועדת אגרנט שחקרה את מחדלי מלחמת יום הכיפורים משנת 1973.

אף כי חוק יסוד: הצבא אינו נחשב לחוק בעל אופי עונשי, יש לו שייכות ישירה להבנת הסוגיה הנדונה. החוק גם עשוי להבהיר את נורמות ההתנהגות המחייבות את הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל והצבא. ניתוח החוק אף מאפשר לקבוע, מי לא קיימו את הוראותיו בפרשת מסמך הרפז.

היחסים בין הדרג המדיני לדרג צבאי לא הוסדרו מאז הקמת המדינה ועד שוועדת אגרנט, שחקרה את המחדלים שקדמו למלחמת יום הכיפורים, הגישה את מסקנותיה והמלצותיה. הואיל וחלוקת הסמכויות והיחסים בין הדרג המדיני לצבאי לא נקבעו בחוק, הדבר הקשה על הוועדה לקבוע מי היה אחראי למה. לכן ועדת אגרנט התייחסה, בין היתר, לצורך להסדיר בחוק את היחסים בין הדרג המדיני לדרג הצבאי.

עקב כך נחקק ב-1976 חוק יסוד: הצבא. חוק זה, שלא הוכנסו בו שינויים עד היום, פתר את הבעיה רק באופן חלקי; אך בהעדר חוק אחר, זה המקור המתאים לבחינת מערכות היחסים בין הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל והצבא ולבחינת האחריות של כל גורם כלפי האחרים. תפקיד ראש הממשלה אמנם לא הוגדר בחוק הזה, ולכאורה עלול הדבר להוביל למסקנה שאין לו תפקיד ואין לו מעמד בהקשר הזה, אך אין זה כך.

חוק יסוד: הצבא הסדיר, גם אם לא בצורה אידיאלית, את מעמד הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל וצה"ל, מתוך ניסיון להתוות בחוק את מערכת היחסים בין ממלאי התפקידים במערכת הביטחון. החוק קובע כמה עקרונות: צה"ל הוא הצבא של המדינה; הצבא נתון למרות הממשלה; השר הממונה מטעם הממשלה על הצבא הוא שר הביטחון, והדרג הפיקודי העליון בצבא הוא ראש המטה הכללי. עוד קובע החוק, כי ראש המטה הכללי נתון למרות הממשלה וכפוף לשר הביטחון. כלומר, שר הביטחון ממונה על הצבא בשם הממשלה, אבל הממשלה כולה נושאת באחריות לפעולות הצבא.

מניסוח החוק עולה בבירור: "מרות" נעלה על "כפיפות". דומה, כי במושג "כפיפות" התכוון המחוקק לכפיפות במובן ההייררכיה שבין שר הביטחון לרמטכ"ל, ואילו במושג "מרות" הכוונה היא לשליטה עליונה של הממשלה על הצבא.

סימוכין לכך יש גם בדברי חיים צדוק המנוח, שהיה שר המשפטים שהגיש את הצעת החוק לכנסת. צדוק אמר: "עד היום אין הוראת חוק הקובעת כיצד מתמנה ראש המטה הכללי של צה"ל, אך התפתחה מסורת, מעין קונוונציה קונסטיטוציונית, אשר ביטאה את העובדה ששר הביטחון מופקד במישרין על הצבא בעוד שמינוי הרמטכ"ל נמסר, על פי מסורת זו, לממשלה כולה, שכן זיקתו של צה"ל אינה של קבלת מרות משר אחד, אלא מהממשלה בכללותה. הנוהג שהרמטכ"ל מתמנה על ידי הממשלה על פי הצעת (המלצת) שר הביטחון הוא ביטוי לכך שהממשלה מפעילה את סמכותה ומרותה לגבי צה"ל, באמצעות שר הביטחון, כשם שדבר הצבא מובא לממשלה על ידי שר הביטחון".

עוד אמר צדוק, כי החוק "קובע קביעה חד משמעית את עקרון המרות האזרחית על צה"ל ואת כפיפותו של צה"ל למרות הממשלה. זאת ועוד: שר הביטחון הוא הממונה על הצבא מטעם הממשלה. הוא המביא את דבר הצבא לממשלה ואת דבר הממשלה לצבא. הרמטכ"ל הוא הדרג הפיקודי העליון בצבא, אך הוא נתון למרות האזרחית של הממשלה, וכן גם כפוף לשר הביטחון, אשר מטעמה של הממשלה הוא הממונה על הצבא".

עקרון האחריות המשותפת של הממשלה הוא מכללי היסוד של המשטר בישראל: הממשלה כולה אחראית למעשים של שר, וכל שר נושא באחריות למעשי הממשלה כולה (אפילו כשהוא מתנגד להחלטתה, כל עוד לא בחר להתפטר).

עם זאת, כל שר אחראי לנעשה במשרדו, למעט במקרה שמי שכפוף לו מעלים ממנו מעשה או מחדל. הרמטכ"ל, הכפוף לשר הביטחון, אינו רשאי להעלים ממנו פרטים הקשורים לניהול הצבא, ואם הוא עושה כן, הוא עובר לכאורה עבירה של הפרת אמונים. מכאן גם נובע הכלל, שאין שר יכול לחמוק מאחריותו על ידי הטלתה על הכפופים לו או על יועציו.

לפי דו"ח המבקר נראה, כי הן הרמטכ"ל הקודם גבי אשכנזי והן שר הביטחון, אהוד ברק, לא פעלו כפי שמצפים מהם על פי חוק יסוד: הצבא. אם לרמטכ"ל היו טענות נגד שר הביטחון, היה עליו לאחר קבלת "מסמך הרפז" להביאן לפני ראש הממשלה, או לפני הממשלה כולה. כן היה יכול להתייעץ עם הפרקליט הצבאי הראשי ולבקש חוות דעת כיצד עליו לטפל במסמך המוזר שהגיע לידיו, אלא אם היתה לרמטכ"ל סיבה סבירה שלא לפנות אליו. גם עניין זה טעון בירור.

בהנחה שראש הממשלה והפצ"ר לא עודכנו בנושא זה על ידי הרמטכ"ל, שר הביטחון היה צריך להביא לפני ראש הממשלה, או לפני הממשלה כולה, את טענותיו ביחס להתנהגות הרמטכ"ל. אף היה עליו להציע לממשלה את הפסקת שירות הרמטכ"ל מרגע שחשד שהוא מאתר פעולות בלתי חוקיות או בלתי לויאליות של הרמטכ"ל כלפיו.

מבחינה עובדתית, רב הסתום על הגלוי ביחס לרקע למחדלים ולפעולות שנעשו במקרה הזה הן על ידי שר הביטחון, הן על ידי הרמטכ"ל, הן על ידי אל"מ ארז וינר והן על ידי סא"ל (מיל') בועז הרפז או כל ממלא תפקיד אחר, בין שהוא חייל או אזרח.

לכן אין מנוס מהעברת הנושא לחקירה מקיפה במשטרת ישראל, ולחלופין - להקים ועדת חקירה ממלכתית לבדיקתו. הדעת נותנת, שייתכן ויימצאו דמויות נוספות - בכירות יותר או בכירות פחות - שהיתה להן ידיעה על הנעשה בשתי הלשכות, או שהיתה להן יד במעשים שלא ייעשו העומדים בסתירה לנוסח חוק יסוד: הצבא ולרוחו.

מדינת חוק דמוקרטית, שצה"ל הוא הגוף המגן עליה מפני כל צר ואויב ויקר לה מאוד, אסור שתעבור לסדר היום על הממצאים המפורטים בדו"ח המבקר. מדובר במקרה הזה בהתנהגות שאין להשלים עמה, שעלולה, אם תישנה, לגרום לפגיעה בביטחוננו ובמוסד שאין חשוב ממנו להגנת מדינת ישראל.

מעבר לחקירת האירוע הזה, סבור אני שכל אימת שמתחלפים שרי הביטחון ורמטכ"לים, ייטיבו הפצ"רים והיועצים המשפטיים של משרד הביטחון לעשות, אם ייפגשו עמם ויתדרכו אותם על משמעויות חוק יסוד: הצבא, לנוכח הניסיון העצוב שנרכש במקרה הזה.

הכותב היה הפרקליט הצבאי הראשי וכיום מרצה בדיני ביטחון, צבא ומלחמה באוניברסיטת בר אילן
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו