בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שקר ושמו שוויון בנטל

68תגובות

על שוויון בנטל. בשבוע שעבר כתבה אורלי וילנאי במדור שלה על חייל שברח מהצבא כי הוא לא מצליח (לא יכול) להסתדר עם המערכת הצבאית ("הארץ", 30.1). חוסר היכולת הזה נובע, כמובן, גם מהעובדה שיש לו אמא חולה שמטפלת לבד באחיו הקטנים. אבל זה, בסופו של דבר, רק תירוץ. "הבן שלי אף פעם לא היה ילד של מסגרת, אבל הוא כל כך השתדל", אמא שלו אומרת, "הוא לא היה מסוגל". לכן הוא בורח. מה עדיף, שיתאבד? העונש על הבריחה: כלא. בתגובה לכתבה אמר צה"ל שהוא "לא מנהל מו"מ עם עריקים". התגובה מלמדת הרבה: צה"ל לא זז מילימטר בעבור חייל שתקוע בין החוק לבין העובדה שהוא סובל, שהוא באמת לא יכול. צה"ל לא זז מילימטר בעבור חייל שלכוד בין התודעה שלו לבין התודעה של החברה שבה הוא חי.

הסיפור הזה קשור ישירות לדיון על "השוויון בנטל". מה הקשר? המושג "שוויון בנטל" הוא מושג שקרני. משמעותו אינה שכל האזרחים צריכים לתרום למדינה באופן שווה. הוא מוצג ככזה, אבל בפועל הוא אומר: כל האזרחים צריכים לשרת בצבא באופן שווה. הוא מדבר רק על הצבא. אתה יכול, למשל, לשמוע מישהו שמסביר לך כמה חשוב השוויון בנטל, ואחרי רגע מספר בהתלהבות איך כבר שנתיים הוא גונב את "מס הכנסה". בחברה שבה התחמקות ממס היא סיבה לגאווה, דיבורים על "שוויון בנטל" הם דיבורים על קדושת הצבא בלבד. גם "קדושת הצבא" הוא מושג שכדאי להבין אותו: "קדושת הצבא" היא הפיכת הצבא ל"לכתחילה". כלומר, הצבא לא קיים בשביל צורך מסוים (להגן), הוא קיים כי הוא קיים. חברה שאומרת ש"נטל" זה (רק) שירות צבאי היא חברה שהופכת את הצבא למהות ("לכתחילה"). החברה הישראלית לא מכירה בזה שצבא הוא לא יותר מכלי שנועד לשרת מטרה. כלי עמוס חסרונות.

"לצאת מהצבא" בחברה כזו זה אות קין. החברה הישראלית לא מקבלת את העובדה שיש אנשים שהמסגרת הצבאית, הדורסנית, האלימה, שמעצם ההגדרה הופכת חייל למספר אישי, לא מתאימה להם. מבחינתה: אם יצאת מהצבא אתה דפוק. דפוק ממש. כמו אוטו דפוק. אף אחד לא קונה אוטו דפוק. וכן, זה לא משנה שהיום אין משפחה שלא מכירה מישהו שחווה את זה. חשוב להגיד: שירות צבאי הוא דבר חשוב. מאוד. כרגע הוא צורך קיומי של מדינת ישראל. עוד חשוב להגיד: יש כאלה שלא יכולים לשרת. ולא, זה לא הופך אותם לדפוקים. החיים הרבה יותר מורכבים מזה.

ארבע הערות על שירה (צלאן). בימים אלה יצא מבחר חדש (שני) משירי המשורר היהודי-רומני פול צלאן, "תפנית נשימה" (מגרמנית: שמעון זנדבנק. הוצאת "הספריה החדשה"). המבחר המרהיב משירי צלאן הוא הזדמנות לדבר, שוב, על העובדה ששירה נהפכה לשקופה לחברה הישראלית. גם בשכבות "משכילות". נוכחות השירה ברוב חנויות הספרים מצטמצמת בשני מדפים קטנים, בפינה, ליד הארגזים.

שירה, במהותה, מבקשת ללכוד מהויות. שירה במהותה מנסה לתפוס את הראשית החמקמקה של הרעיון, של הרגש, של מה שבא והולך. שירה מקלפת את המציאות.

קריאת שירה מביאה את האדם לעצור לרגע, להתבונן במוכר עד כדי שעמום ואז לראות בו דבר חדש. שירה זה הניסיון לקרוא לדברים בשמות, להפוך אוויר למשהו שאפשר לדבר עליו. "סורג שפה". הפיכת אוויר למלים, זו הרחבת הנפש האנושית.

כמה אנשים יקנו את הספר הזה, "תפנית נשימה", שהוא, ללא ספק, יצירת מופת? לכמה אנשים אומרות משהו השורות הבאות: "המוות אמן מגרמניה עיניו תכולות/ הוא קולע בך כדור של עופרת הוא קולע בך במדויק" ("פוגת-מוות")? ומה זה אומר עלינו?

yair.assulin@gmail.com



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו