בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חינוך הוא לא מוצר

8תגובות

ביום ראשון שבתו עובדות הצהרונים בירושלים, במחאה על הכוונה להרע את תנאי העסקתן במסגרת תוכנית שנכנסה לתוקף השבוע. התוכנית, כך דווח, מציעה לתושבי ירושלים צהרונים מסובסדים, אבל המקור לסבסוד הוא קיצוץ בשכרן של העובדות, שלא שותפו כלל בשלבי התכנון, ופגיעה בתנאי עבודתן. התוכנית (שהיא פיילוט לרפורמה ארצית), העמידה את העובדות במצב קשה באמצע שנת הלימודים. כיצד אמורים ההורים לקבל שביתה כזאת, המשבשת את שגרת החיים?

באמצע שנות ה-50, כתב ההוגה ומבקר התרבות הצרפתי רולאן בארת: "להנגיד את השובת לצרכן, הרי זה לעצב את העולם כתיאטרון, להפוך את האדם השלם לשחקן בתפקיד מוגבל, וליצור עימות בין התפקידים השרירותיים האלה". (מתוך "מיתולוגיות", מצרפתית: עידו בסוק, הוצאת בבל)

ובישראל ב-2004 כתבה ארנה קזין בספרה "במרחק הליכה" (הוצאת בבל), כי בדיווח על שביתות "התקשורת הישראלית אינה משתמשת כמעט במושגים 'מאבק' ו'עובדים', אלא מדווחת כמעט אך ורק על השביתה עצמה - כמעין תקרית בלתי נסבלת, שכל מהותה היא הפרעה למתן השירותים ופגיעה בצרכנים... הנפגע העיקרי מהן, חוזרים ואומרים לנו בתקשורת הישראלית, הוא 'האזרח הקטן', או בלשון אחר: הצרכן. אף שבעצם, האזרח הקטן הוא גם העובד והעובדת ובני משפחותיהם, שאולי השתפרו חייהם בזכות תוצאות השביתה, ודווקא לא נפגעו ממנה".

שיעור מאלף ליחסים בין שובתים לצרכנים אפשר היה לקבל בישיבת מועצת העיר ירושלים, שבה הוצגה התוכנית. בקהל ישבנו יחד, כמה עשרות הורים, ילדים בגיל הגן ועובדות של הצהרונים. כך שמענו את ראש העיר, ניר ברקת, מסביר בזחיחות כמה טובה הרפורמה, שמחליפה את המוצר הקיים, הפרטי, במוצר ציבורי חדש שהוא זול ומשתלם יותר להורים. לא רוצים, לא צריך - הוא אמר - אפשר לחזור למוצר הפרטי והיקר. "זה לא מוצר", צעקה אחת הנוכחות, "זה חינוך!"

המלה "מוצר", שחזרה שוב ושוב בדברי ראש העיר, היא סימפטום מטריד לצורה שבה התרבות הקפיטליסטית מפוררת את המרקם האנושי בכך שהיא מבקשת לצמצם את כולנו לכדי צרכנים". העירייה מבקשת להשכיח מאתנו, ההורים, שגם אנחנו עובדים, שגם אנחנו לעתים נלחמים על זכויותינו. היא מבקשת להשכיח מאתנו את שותפות הגורל שלנו עם אלה שמעניקים לנו את השירותים המקלים את חיינו. אם הצהרון הוא "מוצר", אנחנו רשאים להתייחס אך ורק לעלות שלו ולשכוח שה"מוצר" הזה מורכב בעיקרו מבני אדם, מנשים, שה"עלות" של המוצר הזה היא מטה לחמן.

כעובדת סגל הוראה זוטר באוניברסיטה העברית, גם אני חלק מ"מוצר" שהאוניברסיטה מוכרת לסטודנטים; הסטודנטים הם, מן הסתם, חלק מה"מוצר" שמציע בית הקפה שהם עובדים בו כמלצרים; ובבית הקפה הזה אולי יושבת סייעת שפוטרה מעבודתה מכיוון שהיא מוצר שאינו משתלם עוד, ומנסה להתנחם בכוס קפה, שמחר כבר לא תוכל להרשות לעצמה. כל אחד מאתנו (לבד מבעלי ההון, כמו ראש העיר עצמו) ייחשב מתישהו ל"מוצר" של צרכן אחר, ויימדד לפי כמה הוא "משתלם" לצרכן הזה. וכולנו נפסיד במאבק על זכויותינו - איש איש בתורו - אלא אם כן נתעורר וניזכר שאיש מאתנו איננו רק "צרכן" או רק "מוצר". אנחנו חלק ממרקם חיים שבו אנחנו גם הורים, גם צרכנים וגם עובדים. הסולידריות של כל החלקים הללו, היא הסולידריות שלי עם עובדות הצהרונים.

קיץ 2011 הביא לכותרות שתי מחאות, שנתפשו זו כהמשכה של זו: הראשונה, "מחאת הקוטג'", והשנייה, מחאת האוהלים, מחאת מעמד הביניים שתחת הסיסמה "העם דורש צדק חברתי" הוציאה לרחובות חצי מיליון בני אדם. היו שהרימו אז גבה ספקנית וחשדו שמאחורי הקריאה מסתתר בסך הכל ניסיון נוסף של המעמד הבינוני לשימור זכויות היתר שלו, הנשחקות והולכות.

רפורמת הצהרונים היא מפירותיה המיוחלים של אותה מחאה, אך המחיר שהיא גובה מן העובדות מעמיד במבחן את כל מי שהשתתפו אז במצעד העגלות. רק עמידה נחושה לצד העובדות תצדיק את היומרה ההיא. אם נסכים לקבל את ה"מוצר" שמנסה עיריית ירושלים למכור לנו, ניאלץ להודות בבושת פנים שלא צדק חברתי ביקשנו, אלא רק קוטג' בזול.

הכותבת היא דוקטורנטית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית, ואם לילד הלומד בגן חובה בירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו