בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בית"ר כבר לא טהורה

14תגובות

שנות השישים בירושלים היו מעטות בריגושים חברתיים, במיוחד לילדים ומתבגרים בשכונת נחלאות ובשוק מחנה יהודה הסמוך לשכונה. מלבד מלחמה אחת שהעלתה את המורל ואת הזקפה הלאומית, קצת משחקי סטגנה ואלמבוליק, רוב שעות הפנאי עברו בבית הכנסת או בגניבת מוצרים מהמכולות השכונתיות.

עם זאת, היה דבר אחד שאיחד את ילדי וצעירי השכונה - בית"ר ירושלים. הקבומה מימק"א הייתה מקור הגאווה של בני השכונה. אהבנו, חלמנו וגדלנו עם כוכבי הקבוצה. כאבנו ובכינו בכל הפסד ומפלה. כולם רצו להיות בית"ר.

השחקנים היו מושא להערצה: אודי רובוביץ' שהיה ידוע בכינוי "אודי חמודי" (ופעם כאשר כבש גול והציל את בית"ר מירידה, כל השכונה שרה לו: "מי דפק את עמידר, אודי חמודי") כמו גם הכוחות הרעננים והחדשים שהגיעו לזירה הבית"רית מאוחר יותר: אורי מלמיליאן, דני נוימן וויקטור לוי, שהיו לשלישיית הקשרים הטובה בארץ, שכונתה בחן : "שלישיית שוקולד מנטה מסטיק"

זאת הייתה הערצה ספורטיבית תמימה, שעשוע שליכד אותנו, ילדים עניים בני עניים, שהתעללויות בחמורים של מחלקי הקרח והנפט היו תוכניות הריאליטי הטובות ביותר עבורם.

הכדורגל בארץ נחשב אז חובבני, אבל בתקופה ההיא נבחרת ישראל עלתה לשחק עם הגדולים במשחקי גביע העולם. הערצנו את שפיגלר, שפיגל וויסוקר, ואפילו את אלי בן רימוז', הכוכב של הפועל ירושלים היריבה המרה שלנו. ממרומי העצים שמחוץ לימקא צפינו בשחקנים שלא היו שחקני רכש עתירי ניסיון, הבאים והולכים על פי רמת ההיצע וביקוש, אלא כאלו שהיו מחויבים לקבוצה, למועדון, לבית.

לפני כשלושה שבועות קיבלתי כרטיסי הזמנה למשחק של ביתר ירושלים באצטדיון טדי. מעולם לא הייתי באצטדיון טדי, כבר שנים שספורט וכדורגל לא מעניינים אותי, אבל לא רציתי לאכזב את בני הקטן שרצה מאוד ללכת. קיבלנו כרטיסים ליציע הזהב, הממוקם ביציע המערבי, אמרו לי שהוא נוח ורגוע יותר, כזה שאין בו אלימות מהסוג ששמה של בית"ר נקשר בה באחרונה. ממול ביציע המזרחי ישבו "האוהדים השרופים" הגרעין הקשה של אוהדי בית"ר. הבטתי באוהדים, אלו שבאמת אוהבים את הקבוצה שלהם, אהבת נפש יוקדת.

מה נשאר מהתום של שנות ילדותי? לא הרבה. לנו היו הנאות קטנות, שכונתיות, די תמימות. הקללות עסקו באמו של השופט, ושל שחקני הקבוצה היריבה, לא במוצאם, או שיוכם הדתי או האתני. החתרנות שלנו הסתיימה בקללות הדדיות והתפלחות לימקא הצנוע. האוהדים של היום, לעומת זאת, שטופים בקנאות גזענית שאין לה כל קשר לספורט, בנשאת האחר. 

באור הזרקורים הנוצץ של טדי הרהרתי בשיגעון הכוח שפשה בחברה הישראלית, שמטפחת ומקדשת את הבריונות ואת נידוי האחר בחברה. הדור שצמח כאן בעשורים האחרונים הוא תוצאה של מדיניות לאומנית כוחנית שמלווה אותנו כבר מספר עשורים, ושרק הולכת ומקצינה.

כאשר מנהיגנו מבקשים להצטייר כ"משוגעים של השכונה"; כאשר מדינת ישראל מצפצפת על אומות העולם ועושה מעשים שלא ייעשו בשטחים נתונים במחלוקת; כאשר חבורה של פורעי חוק הנקראים "נוער הגבעות" עושה כל העולה על רוחה, והרשות עומדת מנגד ולא עושה דבר; כאשר שר החינוך מעדיף לקדם "טיולי מורשת" שמסרם הוא: "בואו תלמידים יקרים ונראה לכם כמה כוח יש לנו ואיך אנחנו משתמשים בו לשמר את המורשת שלנו", במקום שידאג לחינוך ולהקניית ערכים אוניברסאליים, לאחווה ולאהבת הזולת - הרי שאיבדנו את המוסר, איבדנו את המצפון.

אוהדי בית"ר ירושלים מאז ומעולם צבעו את הליגה בצבעים עליזים ורועשים – זו מהותו של הכדורגל. המיעוט מקרבם שחונך בחממות שנאה חשוכות, שואב את כוחו מלמעלה, מהנהגה שדואגת לטפח את תחושת הפחד ותסמונת המצור.

חשבון הנפש שנדרש הוא לא רק של בית"ר ירושלים ושל אוהדיה, הוא של החברה כולה. החזירו לספורט את ההנאה התמימה וגרשו את הגזענות והכוחנות.

ניסים נוטריקה הוא קולנוען ומורה לקולנוע, דור שלישי בירושלים
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו