בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סוף עידן המפלגות הגדולות

11תגובות

יש אנשים המתגעגעים לימים הטובים, שבהם היו לנו שתי מפלגות גדולות - הליכוד והעבודה - ועוד מגוון של מפלגות קטנות שחלקן הצטרפו לבסוף לקואליציה שהוקמה על ידי המפלגה הגדולה שניצחה בבחירות. יש בינינו כאלה שאולי אף מתרפקים על הימים שבהם היתה רק מפלגה גדולה אחת, שהקימה קואליציה אחרי הבחירות. כך היה ב-25 השנים הראשונות לקיומה של ישראל, כשמפא"י שלטה במדינה.

אחרי מלחמת יום הכיפורים החלה תקופת התחרות על השלטון בין שתי המפלגות הגדולות, הליכוד ומפא"י. לפחות אחת מהן זכתה ב-40 מושבים ואף יותר בכנסת. שיעור של שליש מהמושבים יכול להיחשב לעוגן איתן, שמסביבו אפשר להקים קואליציה שתהיה מן הסתם יציבה, אך גם תאפשר למפלגה הגדולה להגשים את מטרותיה. אם המפלגה קיבלה פחות מ-40 מושבים, היא חיה בחשש מתמיד מפני חוסר יציבות קואליציונית וקשיי משילות.

בבחירות שנערכו ב-1996 באה לידי ביטוי לראשונה ההידרדרות של שתי המפלגות הגדולות, כששתיהן צנחו אל מתחת לקו 40 המושבים. ומאז אלה הם פני הדברים. הימים שבהם הזירה הפוליטית בישראל נשלטה על ידי שתי מפלגות גדולות עברו מן העולם, לכל הפחות לעת עתה. חוסר היציבות אורב בפתח. מה קרה?

ראשית, הבחירות של 1996 נערכו בהתאם לחוק הבחירה הישירה החדש, שהיה אמור להגביר את היציבות ואת יכולת המשילות. כפי שאפשר היה לצפות, תוצאותיו היו הפוכות. הוא איפשר לאזרחים רבים לפצל את קולותיהם, ומפלגות קטנות הפיקו מכך תועלת על חשבון הגדולות. באותן בחירות קיבלה מפלגת העבודה 34 מושבים והליכוד 32. בבחירות ב-1999, שנערכו על-פי אותו החוק, העבודה קיבלה 26 מושבים והליכוד 19. שום מפלגה לא הגיעה מאז ל-40 מושבים, ונראה ששאיפה זו הולכת ומתרחקת. החוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה בוטל אמנם בינתיים, אך הוא הותיר את חותמו.

יש סיבה נוספת לכך שהליכוד והעבודה מאבדות מכוחן: התופעה הישראלית הייחודית, שבה פוליטיקאים שהחזיקו בעמדות מפתח במפלגותיהם, חוצים את הקווים. מנהיגים אלה, שפורשים לעתים בעקבות הפסד בפריימריס, חשים שהם גדולים על המפלגות שהובילו, כלומר, הם סבורים שהן מאבדות מכוחן. מסר זה אינו נעלם מעיניהם של מצביעים רבים.

אחרי כמה עריקות מסוג זה, של ראשי הליכוד והעבודה, הגיע הקץ הממשי של עידן שתי המפלגות ב-2005, כאשר אריאל שרון, ראש הליכוד הנבחר, פרש ממנה והקים מפלגה משלו, קדימה. הוא לקח אתו את אהוד אולמרט, שאול מופז, ציפי לבני וצחי הנגבי מהליכוד, ואת שמעון פרס, חיים רמון ודליה איציק מהעבודה. בבחירות שלאחר מכן קיבלה קדימה 29 מהמושבים בכנסת, העבודה 19 והליכוד - 12. המצב רק הידרדר מאז. באחרונה פרשו עמיר פרץ ועמרם מצנע מהעבודה וחברו ללבני, שפרשה אף היא ממפלגתה.

עריקות אלה רק תורמות לחוסר היציבות של המערכת הפוליטית בישראל, והשינויים המוצעים בשיטת הממשל לא יוכלו לשים להן קץ. לשם כך דרושים מנהיגים שיגלו מידה ראויה של מנהיגות, כמו גם נאמנות למפלגתם, בין אם יזכו ובין אם יפסידו בבחירות הפנימיות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו