האפליה תימשך בכל מקרה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

המשא ומתן הקואליציוני נערך הרחק מעיני הציבור, ותוך התעלמות מזכותו החוקתית לדעת. בשל כך המבקשים לעסוק בסוגיית הרכבה הצפוי של הממשלה החדשה נאלצים להתנהל כסומא בארובה - מגששים בין מחסור בעובדות, הרבה ספקולציות ולא מעט תקוות לצאת מהעניין הזה בשלום.

אחת הספקולציות המרכזיות נוגעת לשאלת צירופן של המפלגות החרדיות לממשלה המתגבשת, אשר בדיווחי התקשורת מתוארת כדילמה של "משחק סכום אפס": צירופן מול הותרתן בחוץ, לעומת צירופן של המפלגות המייצגות את הכוח החילוני הברור. במאמציהן לגייס את דעת הקהל - אשר כאמור, אינו מעורב בהליכים הסודיים - מנסות המפלגות השונות למכור את מרכולתן הייחודית, שבלעדיה לא נגיע אל המנוחה והנחלה. המפלגות החרדיות מנפנפות בדגל החברתי ומזהירות שאם לא תיכנסנה לקואליציה ייוותרו השכבות המוחלשות, כרגיל, במעמדן החברתי הנחות. לעומתן, כוללת מרכולתן של המפלגות החילוניות את ה"שוויון בנטל" והחלשת ההגמוניה הדכאנית - בעיקר ביחס לנשים - של הממסד הדתי בחיי הציבור. אלא שאף אחת מעמדות אלה אינה משכנעת כשלעצמה, וההיסטוריה מוכיחה שהן עלולות להיוותר בגדר הבטחה בלבד, לא ממומשת.

התמקדותן של המפלגות החרדיות בנושאים חברתיים הופגנה במערכת הבחירות האחרונה: בהברקה שיווקית הציגה עצמה יהדות התורה כתנועה הפונה ל"חרדים", אך לאו דווקא ל"דבר ה'", אלא למצבם הקשה של מעוטי היכולת והזקנים. גם ש"ס, לצד קמפיין אגרסיבי וגזעני, הציגה פן חברתי ברור ותיארה את עצמה כמגינה האחרונה של המוחלשים בחברה. לכאורה, הבחירה בין העמדות הללו לבין ההבטחה לפתור את בעיית חוסר השוויון בנטל ולנטרל את כוחה המדכא של הדת בחיים האזרחיים (ובמיוחד בסוגיית מעמדן הנחות של הנשים), אף שהיא קשה יש בה משהו מנחם, שכן הפסד בתחום אחד משמעותו גם ניצחון בתחום האחר.

אלא שלא מניה ולא מקצתיה. המפלגות בשתי הקבוצות האמורות אינן מתכוונות לממש הבטחות אלה במלואן, ובכל מקרה הן מתעלמות מתרומתן העצומה למצב שאותו הן מוקיעות. המפלגות החרדיות מתארות את עצמן כמי שדואגות לעניים ולנדכאים בכלל, אלא שאם בוחנים היטב את תמונת העוני בישראל רואים שמי שייהנה במידה הרבה ביותר מהצעותיהן הוא ציבור מצביעיהן החרדי. שיעור העוני בציבור החרדי גבוה יותר מאשר בכל ציבור אחר, אלא שלהבדיל מציבורים מוחלשים אחרים, כמו הציבור הערבי או המזרחי, בציבור החרדי העוני הזה, ברובו המכריע, אינו תולדה של מנגנוני דיכוי של ההגמוניה הישראלית השלטונית. מכיוון שכך, ההתמודדות אתו דורשת בעיקר "הסדרי צדקה" ולא "הסדרי תיקון חברתי" של המערכת כולה. ההבטחות שמפזרות המפלגות החרדיות אינן מתאימות אפוא לצורכי האוכלוסיות המוחלשות (בניגוד לחלשות) בישראל, אלא רק לצורכי המצביעים החרדים.

אשר למפלגות החילוניות - בכנסת השנייה החזיקו המפלגות הדתיות ב-16 מנדטים בלבד בעוד שכל השאר היו, פחות או יותר, בידי מפלגות חילוניות; כנסת זו העבירה את "חוק שיווי זכויות האשה", שנמנע דווקא מלהצהיר על שוויונה ואף החריג את זכותה לשוויון בהליכי נישואין וגירושין, שנותרו כולם בסמכות בתי הדין הרבניים-חרדיים. כמו כן, ראש הממשלה החילוני דוד בן-גוריון הוא שיצר את מנגנון הסדר הפטור למי ש"תורתם אומנותם", וממשלות מפא"י לדורותיהן חיזקו את מעמדו.

ההיסטוריה מוכיחה שעסקאות חוסר ההגינות וחוסר השוויון נרקמו כולן בין מפלגות גברים הגמוניות למפלגות גברים חרדיות. אלה נזקקים לאלה לאישוש הרעיון הציוני המודרני כבעל משמעות דתית עמוקה, אשר תעניק לשני המחנות לגיטימציה להמשיך להתנהל באופן הגמוני, תוך אפליית חלקים שלמים באוכלוסייה שאין להם חלק ונחלה בעסקאות אלה, מלבד תשלום המחיר עליהן.

ד"ר ביטון היא מרצה בבית הספר למשפטים ע"ש שטריקס, המסלול האקדמי, המכללה למינהל

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ