בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העולם לא יקבל זאת

17תגובות

פרופ' רות גביזון קוראת לממשלה החדשה להחליט ו"לומר בבירור אם היא מחויבת לעקרון שתי המדינות או שמא היא עדיין רואה את הגדה המערבית כחלק מהבית הלאומי היהודי" ("עת האמת הגיעה", "הארץ" 8.2). הבחירה השנייה, טוענת גביזון, "פירושה דחייה מפורשת של... תפישת המשפט הבינלאומי של הקהילה הבינלאומית כולה". ואכן, מדיניותה של ממשלת ישראל בכל הקשור להתנחלויות מובילה אותה להתנגשות חזיתית לא רק עם מועצת זכויות האדם של האו"ם - שאותה מכנה פרופ' גביזון, במידה רבה של צדק, גוף "מוטה" - אלא אף עם ידידותיה המובהקות ביותר.

עם זאת, גביזון נופלת למכשלה שמאפיינת את היחס הישראלי לשטחים לאורך עשורים: הסירוב להכיר בדין הבינלאומי כמקשה אחת, והניסיון ליצור קטגוריות חלופיות שמכפיפות את יישום הדין לתפישות הפוליטיות הפנימיות, בהתאם לאינטרס הישראלי הצר. ניסיון זה נכשל עד עתה, וייכשל לבטח גם בעתיד - בעוד המחיר הדיפלומטי והמשפטי שישראל תשלם רק ילך ויאמיר.

מאז ראשית מפעל ההתנחלויות מבחינה ישראל בין כמה סוגי התנחלויות, הנבדלות לכאורה מבחינת המשטר החוקי והפוליטי שמסדיר את הקמתן. ישנן התנחלויות שהוקמו על קרקע פרטית, ישנן התנחלויות שהוקמו על "אדמות מדינה" וישנן התנחלויות שהן לכאורה כלל לא התנחלויות, משום שהוקמו על שטחים שבהם הוחל המשפט הישראלי. לאורך השנים עמדת הקהילה הבינלאומית היתה חד משמעית: ההתנחלויות כולן, ללא קשר לסיווגים שעורכת ישראל בינה לבין עצמה, מנוגדות לדין הבינלאומי, שאוסר על העברת אוכלוסייה לשטח כבוש.

ועתה, פרופ' גביזון - כמו דוברים אחרים במרכז הפוליטי הישראלי - מנסה ליצור קטגוריה "חדשה" של התנחלויות: כאלו ש"ברור שייכללו בישראל בכל הסדר, והבנייה בהם צריכה להיות מותרת". שטחים אלה, במקרה או שלא במקרה, נמצאים "בתוך" גדר ההפרדה. ואולם, עמדה זו כבר נדחתה פעמים רבות על ידי הקהילה הבינלאומית, שאינה רואה בגדר אמת מידה רלוונטית להסדר פוליטי עתידי. כמו דוברים אחרים המחזיקים בעמדות דומות, גביזון איננה מסבירה מדוע ההנחה (החד-צדדית) של ישראל, שאזורים מסוימים יהיו תחת שליטתה "בכל הסדר", מאפשרת לה כבר עתה - כשהסדר אינו באופק - להמשיך לקבוע בהם עובדות בשטח. הדבר מנוגד לעקרונות יסוד של תום לב בזמן משא ומתן, שגביזון לבטח מכירה בהם.

חשוב גם להדגיש כי הניסיון להפוך לפלילי את האיסור על הקמת התנחלויות (שנאסרו כבר ב-1949, אף שלא במישור הפלילי) לא החל בשנת 1998, עם הקמת בית הדין הפלילי הבינלאומי. כבר ב-1977, כשתנועת ההתנחלות עוד היתה בחיתוליה, הוגדרה העברת אוכלוסייה לשטחים כבושים כ"הפרה חמורה" של דיני הלחימה, המקימה אחריות פלילית (כך בפרוטוקול הנוסף לאמנות ז'נווה).

כלומר, בניגוד למה שטוענת גביזון, השיח הפלילי-הבינלאומי לגבי ההתנחלויות התקיים מרגע שתנועה זו החלה לצבור תאוצה, במקביל לשיח הפוליטי בעניינן. גביזון מוסיפה וטוענת, כי השיח המשפטי בעניין ההתנחלויות פוגע בסיכויי הצדדים להגיע לפתרון פוליטי. אבל אמירה זו, שעולה בקנה אחד עם תורת המשפט הכללית של גביזון, כפי שזו מובעת בפורומים שונים, אינה מתיישבת עם הרעיון הספציפי של המשפט הבינלאומי ההומניטרי, אשר שולל התייחסות לזכויות הצד החלש לסכסוך - קרי, הנכבש - כ"מכשול" לפתרון פוליטי. הצד החזק בסכסוך אינו יכול לדרוש מהצד החלש, שלעתים זכויותיו המשפטיות הן קו ההגנה הפרקטי היחיד שברשותו, לנטוש את השיח המשפטי. זכויות אלה הן בידי הצדדים, ובידיהם בלבד היכולת לוותר עליהן במשא ומתן הוגן.

זאת ועוד, גביזון גורסת כי התארכות "ההחזקה" בשטחים אמורה לתת תוקף לעובדות שנוצרו בשטח, כולל להתנחלויות (אפילו אם אלה אסורות, כפי שהיא מציינת). עם זאת, התפישה המקובלת במשפט הבינלאומי לגבי מהותו של כיבוש, הפוכה בתכלית. לפי תפישה זו, התארכות הכיבוש מאפשרת אמנם למעצמה הכובשת להפעיל סמכויות נרחבות ביותר, אך אלו יכולות להיות מופעלות אך ורק לטובת האוכלוסייה המקומית. במקביל, על המדינה הכובשת להיות נכונה, בתום לב, למצוא דרך להביא לקץ הכיבוש, בדרכי שלום. ברור שמדינה אינה יכולה להסתמך על היותו של כיבוש ארוך טווח מסיבה כלשהי, כדי "לעגל פינות" לטובת האינטרסים שלה.

קריאתה של גביזון להביא בחשבון את עמדת הדין הבינלאומי חשובה, וטוב שמקבלי ההחלטות ישמעו אותה. עם זאת, ההיענות לקריאה בצורתה הנוכחית לא תתרום הרבה ללגיטימיות הבינלאומית של ישראל. רק הסכמה מהירה בין הצדדים על סוגיית הגבולות - כנראה הסוגיה הקלה יותר לפתרון במשא ומתן - עשויה "להלבין" את הבנייה בגושי ההתנחלויות. כל ניסיון אחר סופו להיתקל בדו"חות חמורים נוספים מטעם גורמים בינלאומיים, אם לא בצעדים חריפים יותר.

ד"ר ליבליך מלמד משפט בינלאומי בבית הספר רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי, הרצליה
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו