בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גדולתה של ממשלת נתניהו

53תגובות

יש שמשווים את ממשלת בנימין נתניהו השנייה לממשלות יצחק שמיר בשנות ה-80, ויש בכך לא מעט אמת, מכיוון שהליכוד הוא מפלגת השלטון בישראל ולכן יש לו אינטרס בקפיאה על השמרים. עם זאת, ממשלת נתניהו השנייה, שאנו נפרדים ממנה בימים אלה, היתה אחד הכוחות החשובים בהיסטוריה של הציונות כולה; השפעתה תישאר מרחיקת לכת גם לעומת ממשלת נתניהו השלישית, שתהיה כנראה חיוורת ושולית בהרבה. השפעת הממשלה הנכנסת לא תהיה יותר מפרפור גסיסה אחרון של ישראל הציונית של פעם, המכונה "יפה" בזכות הבלורית של יצחק רבין אז ויאיר לפיד היום. אם ממשלת אריאל שרון הכניסה את הכיבוש למרכז השיח, ממשלת נתניהו היוצאת סתמה לגמרי את הגולל על תפישתנו את הישראלי כמי שהוא בו-בזמן כובש ויפה.

ממשלת נתניהו השנייה היתה ממשלת ימין קיצונית במיוחד, ושכרון הכוח שלה הוא גם זה שמוטט אותה לבסוף. אך דווקא כאן חשוב לא לטעות: אף על פי שאזרחי ישראל בחרו, ובצדק, למתן את שכרון הכוח הזה בבחירות האחרונות, הכיוון של הממשלה היוצאת ימשיך לקבוע את הטון בחיינו, והוא מסמן מהפכה של ממש: סוף לשיח ה"ביחד" הישראלי, לכור ההיתוך הציוני, המבוסס על האליטות הישנות של יוצאי אירופה החילונים, שנאלצו לתמרן בין ערכים אזרחיים לבין מציאות של כיבוש וגזל. לכן חשוב גם להבין את המחאה החברתית שהתרחשה בזמן הממשלה הזאת לא רק על רקע כלכלי, אלא בדיוק על הרקע הזה, של מי שמייצגים את ישראל הישנה ונאבקים בישראל החדשה המתממשת לנגד עיניהם.

גדולתה של ממשלת נתניהו השנייה היא בכך שחידדה את השיח האידיאולוגי האופף את אזרחי המדינה בכל רגע ורגע. היא חשפה את הצביעות והסתירות שבתנועה הציונית והכריחה כל ילד בישראל להתמודד עם הנכבה הפלסטינית, כמו גם עם שאלות יסוד בדבר ישיבתנו במקום הזה: קודם כל כיהודים המתעקשים על הכרה במדינה שלנו כמדינה יהודית. היום כבר איננו יכולים להגדיר עצמנו כציונים מבלי להתמודד עם שאלות גזע קשות מנשוא.

המהלך המשמעותי ביותר שעשה נתניהו, כבר בתחילת הקדנציה שלו, הוא הדרישה הגורלית ממחמוד עבאס להכיר בישראל כבמדינה יהודית. היום זו כבר נחלת הכלל, ציפי לבני משתמשת בשיח הזה מבלי להבין שנתניהו מדבר מגרונה, ועם טרמינולוגיה כזאת אין סיכוי להסכם מדיני. כולנו כאילו התרגלנו. אך עלינו לזכור את מה שלנתניהו היה ברור כל העת: פנינו אינן לשלום, כי אם להבהרת הפרויקט הציוני כולו - אנחנו כאן מתוך הכרה בעליונות היהודית על העם הפלסטיני, הנובעת מכפיפותו ורדיפתו ההיסטורית של העם היהודי על ידי אומות העולם. נתניהו אפילו לא נדרש לזכות ההיסטורית על המולדת, לתנ"ך או לדת. מבחינתו, כמאמר אלתרמן, זהו גלגל היסטורי של מלחמת שבטים: "ושבט, שערשו הגירושים והגזירות, הופך עורו, נכון לרשת ולגזור" (מתוך מחזור השירים "מלחמת ערים", "עיר היונה", 1957).

יריבים אמיתיים לנתניהו אפשר למצוא רק בשמאל הלא-ציוני. כמוהו, גם הם חשפו את הצביעות והסתירה שבכינון מדינה יהודית ודמוקרטית. לכן, בקדנציה החולפת התמקם גם שיח הנכבה בלב חדשות ערוץ 2. הימין אידיאולוגי וחריף, ומקדם את "חוק הנכבה", ומנגד האקדמיה הישראלית מקדמת את המחקר של הופעת הנכבה בזיכרון הישראלי.

התזה של נתניהו מחסלת את הדיבור על הכיבוש של אחרי 67' ועל מדינה יהודית טהורה מערבים, החיה בצדה של מדינה פלסטינית טהורה מיהודים. אצלו זה או אנחנו או הם, ובמובן מסוים הוא מאפשר לראשונה לחשוב "גם אנחנו וגם הם". לכן, נכון להיום, הוגי הדעות של השמאל המתון אינם מהווים קול נגדי של ממש. דויד גרוסמן ועמוס עוז, ובאחרונה גם הסוציולוגית אווה אילוז, עדיין שבויים בקסם, לפיו ישראל צריכה להיות בדמות הדגם של מדינת הלאום האירופית.

הם לא מבינים מה שהבינו נתניהו והוגות רדיקליות מהשמאל, דוגמת חנה ארנדט וג'ודית באטלר: מדינת הלאום אפשרית כאן רק במחיר של דחיקת כל הלא-יהודים והתבססות על עליונות צבאית. הקונפליקט התחדד, ולכן יש לקרוא אחרת גם את הסאבטקסט שמאחורי סוגיית השוויון בנטל: האם ישראל צריכה להיות מדינת כל אזרחיה, ערבים כחרדים, ובכך למתן את אחד הגופים הגאים של הציונות, צה"ל? או שעליה לספח את החרדים לתוך מכונת הלחימה הגזעית במובהק, יהודים מול ערבים?

כך או אחרת, המיתוס של יורים ובוכים, שהחל ב"יפי הבלורית" של חיים גורי ורבין, והמשיך באופן ביקורתי יותר ביצירותיו של ס' יזהר או בסרטו של ארי פולמן "ואלס עם באשיר", הלך ונעלם בארבע השנים האחרונות, ולמרות לפיד הוא לא יחזור יותר. נתניהו, אחרון הנפילים אולי, ישאיר אחריו ישראל אחרת, של גיוון אתני ודתי שאין שני לו בעולם, באזור שבו בדרך כלל שולט האל לבדו. נתניהו משאיר לפתחנו אתוס אחר: לא עוד "יורים ובוכים", כי אם או "יורים מתוך חיים על החרב", או "מפסיקים לירות לתמיד".

הכותב הוא דוקטורנט לספרות יהודית השוואתית בפורום אירופה באוניברסיטה העברית בירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו