בנג'מין מחכה לאורח
לו הייתי מחוקק אמריקאי, היה זרע האנטישמיות נובט בתוכי. עיניכם הרואות: קבוצה קטנה ותוקפנית של יהודים מנסה להשתלט על וושינגטון בכוח כספה. חברי קונגרס שאינם סרים למשמעתה מועדים לחיסול. נבחרים עפו מתפקידם, כי לא הסכימו לעוף על המיליון; סירבו לרקד למנגינת חליל עלי גבעה אי שם, שאינה גבעת הקפיטול.
זאת לא "נאמנות כפולה": נאמנותם של "היהודים הטובים" שמורה בראש וראשונה לעצמם, לאינטרסים האישיים שלהם. אלה הם, ברובם, אנשים עשירים מאוד, שלא אוהבים לשלם מסים, שאת דאגתם להונם יכסו בדאגה לישראל. "ישראל", לדידם, היא בנג'מין נתניהו, עוד פיון מציון; "ביבי" הם קוראים לו בחיבה, והוא נענה להם בגרגורי חן.
לו הייתי יהודי אמריקאי, הייתי נוטר איבה לישראל של נתניהו, ליברמן וישי, שמביישת אותי: ערכיה אינם ערכי, לא למדינה הזאת התפללנו. מה ליהודי אמריקה, מה לי ולשלדון אדלסון, ואל תראוני שהוא בא-כוחי.
אבל אני לא מחוקק אמריקאי ולא יהודי אמריקאי, אני יהודי ישראלי. שנים רבות עבדתי בבית מחוקקים, ואלפי אזרחים נדרשו לשירותי כשליח ציבור. מה היה קורה אילו; אילו ניסה מישהו להפחידני: אם לא תעשה כמצוותי, מרה תהיה אחרית הקריירה שלך.
זה מה שקרה לצ'אק הייגל, שאמר פעם בשעת רוגז: "השדולה היהודית שוכחת שאני סנאטור אמריקאי ולא סנאטור ישראלי". וכאילו הוציא לי את המלים מהפה: אני סנאטור ישראלי לא סנאטור אמריקאי, ורק טובת מדינתי לפי הבנתי עומדת לנגד עיני.
מה שמעוללים להייגל בדרכו לפנטגון, עוללו קודם לנשיא. מאות מיליוני דולרים הושקעו במיזם המזימה - להדיח את הממזר השחור, המוסלמי, הסוציאליסט במחתרת. גם בנג'מין נרתם בשעתו למשימה, כוונותיו וכּווְנֵי החן שלו שקופים כשמלת השבת של שרהל'ה. כעת, משנבחר, הם כבר לא יכולים להפיל את אובמה, אך הם יכולים עדיין להשפיל ולהכשיל אותו. הרפובליקאים ומממניהם כבר הוכיחו מאז נובמבר, שאת מסיבת התה אי אפשר להפסיק, ואת בדק הבית אפשר לדחות. הנשיא היה ונשאר דייר לא רצוי בבית הלבן.
עכשיו הם טומנים לו יחדיו את מלכודת הביקור בישראל. אובמה טעה כשלא ביקר במוקדם, והוא שוב טועה במאוחר. הוא ינחת כאן ימים ספורים לאחר הרכבת הממשלה. אם קואליציה צרה תקבל את פניו, יתלונן המארח באוזני אורחו שהיא צרה מדי, ולא ניתן לסכן אותה כרגע; ואם רחבה, יסביר, שבדי עמל הטליא אותה - טלאי על טלאי - וכרגע לא ניתן לפרום ולתפור מחדש. כך או כך, דרוש לו זמן נוסף לבירורים, וציפי לבני תעמוד שם לצדו כחוכא בין החוחים. מה אכפת לאדלסונים ולמשרתיהם אם מי שלא נפל מהמצוק הפיסקלי, יתרסק בנפילה מהמצוק הפלסטיני. ואובמה ייצא וידיו על ראשו, מבויש ומוחלש.
לקראת הביקור מנמיכים ציפיות - גם בוושינגטון, גם בירושלים. כמה נמוך כדאי לרדת, ובכל זאת לבוא כנגד כל הסיכויים. אם אין לחתן פרס נובל לשלום כוונה להצטייד בתוכנית מעובדת משלו, ואם אין לו נכונות לכפות אותה על הצדדים עד שיאמרו רוצים אנחנו, אולי מוטב להישאר בבית; מוטב להימנע מביזיון, שיצער את מוקיריו הרבים של האורח, וישמח את מבקשי רעתו, יהודים כמוסלמים, את אייפא"ק ואיראן. אלא אם מוכן הנשיא להסתפק בתפקיד "מנהל המשבר", וכבר ויתר בסתר לבו על תפקיד פותר הסכסוך; עד יבוא זעם.
תגובות
דלג על התגובותתודה!
תגובתך נקלטה בהצלחה, ותפורסם על פי מדיניות המערכת
באפשרותך לקבל התראה בדוא"ל כאשר תגובתך תאושר ותפורסם.
אנא המתינו……
תודה!
תגובתך נקלטה בהצלחה, ותפורסם על פי מדיניות המערכת
אירעה שגיאה בעת שליחת התגובה
אנא נסה שנית במועד מאוחר יותר