בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אין די בתיווך

20תגובות

הגיע הזמן שארה"ב תנקוט מדיניות, אסטרטגיה וטקטיקה חדשות ביחסה לסכסוך במזרח התיכון. השקעה כזאת תניב דיווידנדים אם תקדם את פתרון הסכסוך ותאפשר לכוחות השונים באזור לפעול בשיתוף פעולה כדי למנוע מאיראן להגשים את שאיפות השליטה שלה. אי עשייה, או מעט מדי עשייה, הם מתכון לצרות. מדיניות אמריקאית שתהיה מבוססת על אסטרטגיה כוללת, תקיפה ובת קיימא היא הסיכוי הטוב ביותר לחולל שינוי של ממש במזרח התיכון ובמעמדה של ארה"ב באזור.

הדבר הראשון שצריך לעשות הוא לגבש מדיניות אמריקאית לכידה, הכוללת את המרכיבים המכריעים הבאים:

לקבוע את התבנית הפיסית, היינו הגבולות, של ישראל ופלסטין: אין כל היגיון בכך, ש‑65 שנה אחרי החלטת החלוקה של האו"ם טרם נקבע גבול מוסכם למדינת ישראל ולמדינת פלסטין העתידית. קביעת גבולות בטוחים, מוכרים ובני הגנה חייבת להיות מרכיב הליבה במדיניות האמריקאית. הנשיא ברק אובמה צדק כאשר קרא במאי 2011 לצדדים לנהל מו"מ על גבולות המבוססים על קווי 1967 עם חילופי שטחים מוסכמים. הישראלים והפלסטינים צריכים לדעת איפה מתחילות מדינותיהם ואיפה הן נגמרות.

להגדיר את הצרכים והדרישות הביטחוניים של הישראלים והפלסטינים ולטפל בהם: ב‑2008 הטיל הנשיא ג'ורג' בוש על הגנרל ג'יימס ג'ונס, שהתמנה אחר כך ליועץ לביטחון לאומי של אובמה, להכין הערכה ביטחונית מקיפה. המחקר של ג'ונס לא פורסם מעולם. יש להשלים את העבודה שהחל בה. במקביל, יש להגביר את האינטנסיוויות של העבודה המעשית בשטח, שעליה אחראי המתאם הביטחוני האמריקאי: אימון וציוד כוחות הביטחון הפלסטיניים ובנייה מחדש של שיתוף הפעולה והתיאום. הצרכים הביטחוניים של ישראל יגדלו באופן דרמטי במסגרת הסכם עם הפלסטינים, וארה"ב צריכה להיות מוכנה להתייחס לצרכים לגיטימיים אלה.

לאמץ עמדה בנוגע לפרמטרים של סוגיות הליבה: משא ומתן זקוק לתנאים ברורים להתייחסות - הגדרת המבנה, המטרות והטווח של הפרויקט וכן בסיס ממוסמך לקבלת החלטות עתידיות, יישומן ואימותן. האירוניה היא ששני הצדדים התקרבו מאוד בעמדותיהם ביחס לסוגיות הליבה מאז שיחות טאבה ב‑2001, אבל ישראל ואש"ף לא יכולים להסכים על שום פרמטר. דבר מכל ההתקדמות הזאת אינו מוזכר בשום מסמך מוסכם, אף כי אי אפשר לפקפק בהתקדמות שהושגה. לפני שיוחלט אם וכיצד להמשיך במשא ומתן באופן שיש לו סיכוי להצליח - על ארה"ב להחליט מהן עמדותיה ביחס לצורתו של ההסכם הסופי, כלומר מהם הפרמטרים לפתרון סוגיות הליבה. בלעדי זאת חסרה המדיניות האמריקאית מוקד ברור, היא אינה יעילה ומוגבלת להעברת מסרים או להצעת הבנות שקטות במצבים של מבוי סתום. בדיוק כשם שהצדדים צריכים לגבש תפישה כוללת לגבי כל הסוגיות העומדות למשא ומתן, כדי שיוכלו לשקול ויתורים לעומת רווחים אפשריים, כך גם ארה"ב זקוקה למדיניות פנימית משלה ביחס לעיצובו של ההסכם. כדי שארה"ב תוכל לסייע לצדדים באופן חכם ויצירתי, עליה לדעת לאן היא הולכת ואיזו דרך עשויה להביא את הצדדים להסכמה.

להבטיח את יכולתם של הפלסטינים לקיים שלטון וכלכלה בני קיימא: הפלסטינים עשו רבות בכל הנוגע ליצירת מבנים שלטוניים וכלכליים שיהוו בסיס למדינה עצמאית. ארה"ב ומדינות רבות אחרות סייעו במאמצים הללו, אולם הגיע הזמן לעבור להילוך גבוה יותר בעניין זה.

שינוי התנהגותם של הישראלים והפלסטינים: ב‑2003 פיתחו ארה"ב ושאר החברות בקוורטט (האיחוד האירופי, רוסיה והאו"ם) את מפת הדרכים, שדרשה ששני הצדדים - הישראלים והפלסטינים - יפסיקו להתנהג באופן פוגעני: שהישראלים יחדלו מלבנות בהתנחלויות ויאפשרו חופש תנועה גדול יותר לפלסטינים, ושהפלסטינים יעקרו מהשורש את תשתיות הטרור, יקימו מוסדות דמוקרטיים ויפסיקו את ההסתה. מטרות אלה הן כבר חלק מהמדיניות האמריקאית, ועל ארה"ב לעשות מאמצים רבים יותר כדי לממש אותן במסגרת אסטרטגיה רחבה יותר - להקים מערכת איתנה לפיקוח על יישום מפת הדרכים, לדרוש בפומבי דין וחשבון מהצדדים על פעולותיהם, ולגבות מהם מחיר אם לא ימלאו את התחייבויותיהם או ישנו את התנהגותם.

לערב את מדינות האזור בהנחת תשתית לשלום: ארה"ב צריכה לחפש דרכים להפיק תועלת מאינטראקציות קודמות בין ישראל לערבים: לתמוך ביוזמת השלום הערבית, להשתמש במגעים שכבר קיימים, להרחיב את הבסיס של התמיכה הציבורית והפעילויות הקשורות לבניית תרבות של שלום.

לא להתעלם מהנרטיבים הדתיים, האידיאולוגיים וההיסטוריים: גם בנסיבות האופטימליות ביותר וגם אם ארה"ב תנהל את המדיניות הנבונה ביותר - עדיין ייתקל השלום בהתנגדות ישראלית ופלסטינית שנובעת מנרטיבים דתיים, אידיאולוגיים והיסטוריים. דיפלומטים נמנעים בדרך כלל מלעסוק בנושאים האלה, כי אי אפשר להגיע בעניינם לפשרות מהירות ומשום שהם קשורים לאינסטינקטים הפסיכולוגיים והרגשיים העמוקים ביותר של שני העמים. ואולם, חייבים להתחשב בהם אם המטרה היא להביא לקצו של הסכסוך ולסופן של התביעות ההדדיות.

הכותב, פרופסור בבית הספר על שם וודרו וילסון באוניברסיטת פרינסטון, היה בעבר שגריר ארה"ב במצרים ובישראל. המאמר נלקח מ"דרכים לשלום: אמריקה והסכסוך הערבי-ישראלי"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו