בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסגד בודד במעלה ההר

61תגובות

בשבוע שעבר שבו המים וזרמו במעיין של מעלול העקורה. גשמי הברכה, שירדו על כולם, ללא הבדל דת, לאום או גזע, חשפו תופעת טבע מרגשת - מים עמוקים מתפרצים, למרות המשאבות האימתניות של מקורות, במקום שבו נהגו להתפרץ מימים ימימה. איך אמר המשורר מודפר אל־נוואב: “הנהר לעולם נאמן לערוצו”.

אבל הטבע שהחזיר את הזרם לערוצו, לא היטיב עם מסגד מעלול עתיק היומין. קיר המסגד התמוטט בחורף לפני שנתיים, וכשהזדרזו בני העקורים לתקן אותו מנעו מהם להמשיך במלאכה. נגד עלי עלי־סאלח, יו”ר עמותת מורשת מעלול, נפתח תיק במשטרה. לא פחות.

במקום אחר, המרוחק אלפי מיילים, מצא סטף ורטהיימר - כך הוא מספר בספרו “איש ליד מכונה”, המתאר את מסע השורשים שלו בקיפנהיים שבגרמניה - בית כנסת שהפך ל”אסם תבואה לחזירים”. התברר שבית הכנסת “נמכר” על ידי מנהיג יהודי גרמני מפוקפק. מאוחר יותר הועמד “המנהיג” לדין בעוון הונאה במיליונים, בכספי הקהילה היהודית. אחרי מאבק עיקש של 12 שנים, ובעזרת הלחץ שהפעילו צעירים גרמנים, “שתחושת האשם שלהם עדיין הפעילה אותם, כנראה”, נוקה הבניין, שופץ והוגדר אתר זיכרון.

לרוע מזלו של המסגד, הוא נמצא בתחום שיפוטה של מועצה אזורית עמק יזרעאל, שצצו לה, יש מאין, כ–200 אלף דונם, שבין היתר כוללים כפרים עקורים כמו מעלול. המועצה ירשה גם את המקומות הקדושים, אבל במקום לשמור עליהם מונעות הרשויות מהיורשים הלגיטימיים, שגרים במרחק של מעוף ציפור מקִנה, לבצע את המלאכה. הערבים למודי הסבל יגידו על הסוג הזה של אטימות: “אבן אל־חראם לא מרחם ובו בזמן מונע ממך את רחמי אללה”. אמיל חביבי התכוון בדיוק לזמן הזה כשדיבר על “זמן בוגדני”.

למי מפריע מסגד בודד בצדי הדרך? ובכן, הוא מפריע. כי מסגד זקוק לאימאם, והאימאם זקוק למתפללים מהקהילה. וכשאין קהילה ואין אימאם למסגד ואין כומר לשתי הכנסיות של מעלול, המצב מעורר תהיות וקודם כל עצב, אפילו אם הנוף פסטורלי והצמחייה מסביב עבותה. זה כוחן של כנסיות ומסגדים ובתי כנסת עזובים באמצע היער השומם. הם עדים לכך שמשהו נורא קרה כאן.

לפני כשלוש שנים, לבקשת מוסף “ספרים” של “הארץ”, כתבתי על מסעי הראשון למעלול, כילד, אחרי הנכבה. נזכרתי שהתהלכנו בין הרבה אבנים. אבנים אלה נעלמו בביקורים הבאים, וחשבתי, אז, שהן היו בסך הכל פרי דמיונו הפורה של ילד. אבל בעת הכנת המאמר ההוא חזרתי וחקרתי, ולהפתעתי גיליתי את האבנים במקומן - רק מכוסות בצמחייה עבותה. כתבתי אז, שהטבע חבר לאדם בניסיון למחוק את העבר. לאחרונה, כשקראתי את ספרו של מירון בנבנשתי, “חלום הצבר הלבן”, התבררה לי חפותו של הטבע. בנבנשתי מסביר, שזאת היתה השיטה. הוא מספר על הכפר אום אל־זינאת, “כפר הרוס כליל ושרידי האבנים פזורים בין עצי היער שניטע כדי להסוות את חורבותיו”.
ובכן, הנה לכם עוד עומר אבו ג’ריבאן, הפצוע שהופקר למות בצדי הדרך, מוטל במעלה ההר. כולכם יודעים שאם לא ייעשה משהו, מצבו אבוד. וכשזה יקרה, אל לכם, יהודים וערבים טובים, לבוא בטענות לשני השוטרים המפקירים. הרי הם בסך הכל חלק ממחזה האבסורד.

אגב, ורטהיימר מספר שהוצע לו לקבל “בית ערבי נטוש”, אך הוא התנגד. אהבתי את ורטהיימר, כי גם באמצע הגיהנום אפשר לשמור על צלם אנוש.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו