בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בנט - רסן את הקיצונים בבית

21תגובות

לפני כמה חודשים התכתבתי עם פרופסור מכובד לפילוסופיה שטען כי גם אם קיימים כמה המכנים את עצמם "דתיים-שמאלנים", הם אינם עולים כדי מגזר, אשר באופן גורף צביונו הוא: דתי-ימני, ושמכל מקום, הם אינם נושאים משמעות פוליטית כלשהי.

נזכרתי בהתכתבות הזאת השבוע כששמעתי את חילופי הדברים בין יו"ר הבית היהודי, נפתלי בנט, וראשי ש"ס על אודות מדד הפופולריות העגום של תורת ישראל ודתה במדינה. בנט מיהר להאשים את החרדים בהשנאת הדת ובניכוס משרות לעצמם שלא כדת ולא כדין, ולקח על עצמו את תפקיד מנגיש הדת הלאומי ומחבבה על ההמונים. בכך הוא נשאר נאמן לאחת המטרות העיקריות שחרת על דגלו, ובעיקר השהה עוד קצת את גל האהדה החילוני שעליו רכב כל הדרך אל הקלפי.

שאיפתו של בנט לייצג את הדתי היפה. הקרבי, הפלורליסט ומכבד הדמוקרטיה, היא ראויה ורצויה, אך רחוקה מלהיות ברורה ופשוטה לביצוע. נכון שעל מנת לרכוש מעמד זה, אכן עליו להתנער מהעסקנות החרדית והשחיתות המזוהה עימם, כמו גם מסממני קיצוניות דתית (מה שיכול אגב להסביר אולי את הסטטוס הילדותי של חברת מפלגתו איילת שקד בבוקר שלאחר הבחירות: "ועקפנו את ש"ס"), אך מה שבנט אינו מביא בחשבון הוא שהחרדים אינם האחראים הבלעדיים לעובדה שהמלה דת נקשרת פעמים רבות מדי באסוציאציות שליליות ונדמית כנגע שיש להתרחק ממנו. שותפים למצב זה גם חבריו מבית וגם שותפיו הקיצוניים יותר לפלג הדתיים הלאומיים.

שחיתות, התנשאות והתבדלות הנם מנת חלקם גם של אלה שאינם מכבדים החלטת מדינה לפנות יישובים, של אלה שנוקטים פעולות דוגמת "תג מחיר" ושל אלה שבשתיקתם מכשירים את אותן פעולות. של אלה שמתייחסים לנציגי המדינה כאל אויביה הגדולים ביותר, שעה שהם מגנים על ערבים או אחרים העומדים בדרכם, ושל כל אלה השמים ללעג את שלטון החוק באופן כללי.

הברית הלא כתובה בין הדתי לאומי לימני הקיצוני מסוכנת לאחדות העם ולקירובה של תורה, לא פחות מהעסקנים החרדים ומתלמידי הישיבות שאינם שותפים לטרנד השוויון בנטל. בנט עצמו אולי פועל להצניע את הצד הזה במפלגתו, אבל מבט חטוף ברשימה העומדת מאחוריו מספיק בשביל להבין שהוא לא באמת יכול להתנער ממנו. אין צורך בתשדירי הליכוד כדי להבין שרשימת הבית היהודי מציגה רשימה ימנית קיצונית, ושהדבר המרכזי השנוי במחלוקת לגבי חבריה הוא, נגד מי הם יותר: ערבים או חרדים.

דמותו ודרכו של בנט כמייצגות את כלל הציבור הדתי לאומי גורמות לי לחשוב שוב על שאלת ייצוגו של ציבור זה במפלגות סקטוריאליות מול ייצוגו במפלגות הגדולות. אני סבורה כי ייצוג במפלגות הגדולות, שבו ניתן ביטוי לאזרחותו הישראלית ולא רק הדתית של המיוצג – עדיף. ומכל מקום קיומה של מפלגה סקטוריאלית אחת, הנתפשת על ידי הציבור כמייצגת את כלל הציבור הדתי לאומי, חוטא, לכל הפחות לאלה שאינם מזהים עצמם עם האידיאולוגיה הימנית (קיצונית) של מפלגה כמו "הבית היהודי".

אני לא יודעת אם אותו פרופסור צודק בקביעתו, ש"אין כזה דבר מגזר שמאל-דתי", ואם יש לו משמעות פוליטית אם לאו. כך או כך, אם בנט רוצה להצליח במשימה החשובה שלקח על עצמו - הפיכת הדת למקובלת יותר ואת נושאי משרותיה לשנואים פחות - טוב יעשה אם יפנים שהקומה הימנית-קיצונית בבית זקוקה לריסון לא פחות מזו החרדית. רק כך יש סיכוי שיוכל לייצג את דיירי הבית (היהודי) כולו.
 

עידית שפרן-גיטלמן היא דוקטורנטית לפילוסופיה ומשפט באוניברסיטת בר-אילן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו