בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שתי מדינות במדינה אחת

14תגובות

אחד ממאפייני היסוד של תולדות הלאומיות הציונית הוא פער בין החזונות המדיניים של אבות הציונות המרכזיים ובין דמות מדינת הלאום היהודי כפי שהיא נראית כיום. פער זה אין בו כדי להפתיע. לעתים קרובות, כפי שמלמדות תולדות הלאומיות המודרנית באשר היא, לא הרי התוכניות והרעיונות של מנהיגי תנועה לאומית כהרי המציאות. ההכרה בפער שבין אידיאולוגיה לאומית בטרם מדינה ובין המציאות המוסדית לאחר הקמתה היא מהחובות המקצועיות הבסיסיות של חוקרי הלאומיות.

ואולם לא אחת מתקשים חוקרי ההיסטוריה הציונית להכיר בפער העמוק שבין המחשבה המדינית-האזרחית הציונית ובין ההוויה המדינית-האזרחית הישראלית. במיוחד כשאותם היסטוריונים מזדהים עמוקות עם ההוויה המדינית-האזרחית של מדינת ישראל, עד כי ההכרה בשוני האובייקטיבי בין השקפות "אבות המדינה" ובין המדינה עצמה גורמת להם אי-נוחות. במקרה כזה עשויים אותם היסטוריונים להשמיט ממשנתם המדינית של אבות הציונות את המרכיבים הלא נוחים, המעידים על הפער.

זוהי דרכו של יעקב טובי במאמרו "ז'בוטינסקי לא היה מסכים" ("הארץ", 12.2), שמתח ביקורת על עמדתי. לכותב לא נוחה העובדה, שדמות המדינה היהודית כפי שחזה זאב ז'בוטינסקי אינה עולה בקנה אחד עם דמות מדינת ישראל העכשווית. טובי מעוניין להוכיח, שחזונו של ז'בוטינסקי ביחס לזכויות המיעוט הערבי במדינה היהודית "מיושם במלואו במדינת ישראל", כדבריו. חזון זה, לפי טובי, לא היה חלילה של מדינה דו-לאומית, וודאי שלא "'שוויון לאומי', דהיינו הענקת זכויות לאומיות קולקטיביות למיעוט", אלא זכויות אזרח אינדיווידואליות בלבד.

ואולם טובי מתעלם מן המתווה החוקתי המפורסם של ז'בוטינסקי למדינה העתידית, שאותו שירטט, בבחינת צוואתו הרוחנית, בספרו האחרון "חזית המלחמה של עם ישראל" (1940). שם כתב, בין היתר: "הקהילה האתנית היהודית והקהילה האתנית הערבית ייחשבו לגופים ציבוריים אוטונומיים שמעמדם שווה לפני החוק... כל קהילה אתנית תבחר לעצמה אסיפת-נבחרים משלה, שתהיה רשאית להוציא פקודות ולהטיל מסים בתחומי האוטונומיה שלה, ולמנות גוף לאומי מבצע, שיהיה אחראי לפני אותה אסיפת הנבחרים". בין הדוגמאות הרלוונטיות של דו-קיום רב-לאומי ראוי מונה ז'בוטינסקי את קנדה ובלגיה. האין אלה מדינות דו-לאומיות מובהקות? האין אלה מקרים מובהקים של "הענקת זכויות לאומיות קולקטיביות למיעוט", השונים מהותית מן המציאות המשפטית-האזרחית במדינת ישראל?

זאת ועוד, על פי טובי, ז'בוטינסקי "קיווה" שהמיעוט הערבי יתבולל. כדי להוכיח זאת, הוא מצטט באריכות מדברי ז'בוטינסקי בקשר להתבוללות הבלתי נמנעת, בעיניו, של המיעוט הערבי בתוך הרוב היהודי בעתיד לבוא, כשהוא משמיט, באורח מתמיה, את דעתו המסויגת של ז'בוטינסקי עצמו על תהליך זה: "ויעיד על כך היושב בשמים, שאין אנו רוצים בזאת כלל".

מה היתה אפוא גישת ז'בוטינסקי לעניין זכויות המיעוט הערבי במדינה בעלת רוב יהודי, ובמה שונה תפישתו המדינית-האזרחית מהמציאות המדינית-האזרחית בישראל? ראשית, כמי שנלחם על הזכויות הקולקטיביות של המיעוט היהודי במזרח אירופה, ז'בוטינסקי תיעב את הרעיון של התבוללות המיעוט ברוב, ולכן העלה את הרעיון הרדיקלי למסד במדינה הארצישראלית העתידית שתי "קהילות אתניות", בעלות זכויות לשלטון עצמי, כעין מדינות בתוך מדינה, בעלות רשויות מחוקקת ומבצעת משל עצמן.

שנית, חרף הסתייגותו מרעיון ההתבוללות של המיעוט הלאומי, ז'בוטינסקי הותיר בידי בני המיעוט את הזכות לנטוש באין מפריע את קהילתם האתנית ולהצטרף לקהילה האתנית של הרוב. מהלך זה לא היה אפשרי בלי חילון מוחלט של הלאום היהודי - יסוד מוסד בתפישה הלאומית-המדינית של ז'בוטינסקי ושל אבות הציונות המרכזיים, המרחיק אותם מחסידי מדינת הלאום האתני-הדתי היהודי כפי שהיא מוכרת לנו, ומקרב אותם לחסידי המדינה האזרחית העברית-הישראלית.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו