בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בורות, נאיביות, התאבדות

14תגובות

פרופ' רות גביזון, נשיאת מציל"ה ("מרכז למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית"), מבקשת במאמרה "עת האמת הגיעה" להשמיע את קולו של הרוב המתון, הציוני והליברלי, שבבחירות האחרונות ביטא את מיאוסו מהלאומנות של הליכוד ובד בבד דבק בציונות ("הארץ" 8.2). דווקא משום כך, בכל מי שמבקש, כמוה, לשלב ציונות וליברליות, יהדות ודמוקרטיה, צריכים דבריה לעורר פליאה, אם לא בהלה.

גביזון מציגה טיעון המורכב משני חלקים. ראשית, שהממשלה הבאה חייבת להתחייב - במעשים, ולא רק במלים - לפתרון שתי המדינות, לנוכח המחיר הצפוי אם לא תעשה כן. מהו המחיר הזה? "ביקורת גוברת ואף סנקציות", שדו"ח מועצת זכויות האדם של האו"ם בעניין ההתנחלויות הוא הסנונית המבשרת את בואן. שנית, היא מבקשת להרגיע: ממשלות ישראל מאז ומתמיד הבחינו - במעשים, גם אם לא במלים - בין בנייה בגושי התיישבות "בתוך הגדר", לבין בנייה "מעבר לגדר, שם מדינת ישראל עצמה אינה בונה ולעתים היא אף נוקטת צעדי אכיפה נגד יוזמות התיישבות של מתנחלים 'פרטיים'". כלומר, מבחינה מעשית אנחנו נכונים ומוכנים לחלק את הארץ, צריך רק להעלות את הדברים על הכתב.

אלא שאותו "מחיר" שעליו נשענת הטענה הראשונה של גביזון אינו מובן מאליו. כלל לא ברור שהקהילה הבינלאומית יכולה או רוצה להטיל סנקציות משמעותיות דיין, או שבנימין נתניהו לא יוכל לעמוד בלחציה. גם תוצאות הבחירות האחרונות יקלו על ישראל ותומכיה לעכב את המתקפה שממנה חוששת גביזון. בכך קורס הטיעון - בהינתן שניתן לשלם את המחיר ושהוא אינו כה גבוה, אם בכלל, אין צורך דוחק לפעול למימוש פתרון שתי המדינות כעת. אפשר, אם כן, להמשיך "לנהל את הסכסוך", עד שתגיע שעת כושר.

חלקו השני של הטיעון של גביזון משתלב, כמובן, היטב במסגרת גישה זו. אם המצב בשטחים יציב, והבנייה בהם איננה מסכנת הסכם עתידי, אזי אין כל צורך לפעול דווקא עכשיו. אלא שטמונה כאן טעות חמורה. נתוני "שלום עכשיו", שפורסמו בחודש שעבר, מראים כי תחת ממשלת נתניהו האחרונה הוחל בבניית 129 יחידות דיור חדשות בתקוע, 96 בעפרה, 81 בברכה, 73 בניל"י, 67 במצפה יריחו, 63 בקרית ארבע, ועוד ועוד - כולן ממזרח לתוואי הגדר, עמוק עמוק בתוך הגדה. יותר משליש (38.2%) מיחידות הדיור שהוחל בבנייתן בארבע השנים האחרונות בהתנחלויות, נמצאות ממזרח לתוואי הגדר. הבנייה הזאת, יותר מכל, חושפת את האמת וקורעת את המסיכה מעל פניה של ממשלת נתניהו: לא היתה לה כל כוונה לממש את נאום בר אילן; אדרבא, במשך ארבע שנים היא פעלה לסכל את אפשרות מימושו בעתיד.

אבל מגמה זו לא התחילה אצל נתניהו והיא גם לא תיגמר בתקופת הממשלה החדשה. היא מלמדת על עומק העיוות שהתנחל בנפש הישראלית; משום שלא מקרה הוא שאישיות ציבורית כה בכירה העוסקת בעניינים אלו ומתבטאת בהם תדיר אינה מכירה את הנתונים. לא גביזון היא העניין, כמובן, אלא הציבור שאותו היא מייצגת: חברה חולה וחלושה, המולכת שולל, ומנותקת מהנעשה בשטחים, שאותם היא מספחת אט אט, ועליהם היא מקיימת שיח תלוש; חברה אשר מנותקת גם ממעשי ממשלתה - שנוהגת עמה בחוסר כנות ובאפליה בוטה (על פי אותו דו"ח, מועצות מקומיות בהתנחלויות קיבלו בארבע השנים האחרונות מימון כפול מזה שקיבלו מועצות מקומיות בתחומי הקו הירוק).

כאן, אם כן, טמון הסבר חלקי לשאלה, כיצד ייתכן שמדינתנו מתאבדת ממש לנגד עינינו, והאזרחים מתקוטטים בשאלת גיוסם של חרדים? הישות ששמה ישראל (מדינה יהודית ודמוקרטית) פועלת נגד האינטרס הבסיסי ביותר שלה, היינו, להבטיח את המשך קיומה (כמדינה יהודית ודמוקרטית). היא עושה זאת בכך שהיא חותרת בהתמדה לחסל את האפשרות לכונן לצדה מדינה שכנה, ועל ידי כך מפנה בהדרגה את מקומה לטובת ישות ממין אחר לגמרי - מדינה שתהיה או יהודית (אפרטהייד), או דמוקרטית ודו-לאומית (מלחמת אזרחים?), אבל לא שתיהן יחד. הבורות בנוגע לנעשה בשטחים היא שמאפשרת את הנאיביות, שבתורה מאפשרת את ההתאבדות.

הכותב פעיל בתנועת "לוחמים לשלום"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו