גטו של זהב

יצחק לאור
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יצחק לאור

אלה מחשבות לעת משא ומתן קואליציוני, על הדם בגדה ומול ענני הגז המדמיע: באמצע שנות ה-60 זימן אליו מזכיר המפלגה הקומוניסטית, חבר הכנסת שמואל מיקוניס, חבר מפלגה צעיר, פעיל ב"ליגה למניעת כפייה דתית" והסביר לו את ההסתייגות מפעילותו: "האדוקים לא עושים מלחמות, ולא מנצלים את מעמד הפועלים".

יובל חלף. ה"אדוקים", שגם אז שלטו בחיי האישות כאן, היו לבעלי השפעה. אבל בעיקרו של דבר, מיקוניס הבין כמה קל להסיט את השיח הפוליטי מן הדומיננטי אל מה שחלק מהשמאל וליברלים אחרים ראו תמיד כיעד: הומוגניזציה של היהודים. כן שוויון בנטל, לא שוויון בנטל ("השתלבות בשוק העבודה" לא באמת מעניינת אותם כשמדובר בערבים, גם לא מבחני מיצ"ב).

מדור הזירה

אז, בשנות ה-60, כשהחרדים במאה שערים סגרו רחובות בשבתות, קיבוצניקים עלו לבירה ובידיהם מקלות כדי להילחם ב"בני חושך". התרבות הוויג'ילנטית היתה תמיד חלק מהתפישה השמאלית, ולפיה "האמת שלנו", והאחרים "גונבים לנו אותה": לא משרתים בצבא, לא עומדים בצפירה, לא לומדים לימודי ליבה. באנו חושך לגרש.

מרצ נפלה בפח שמיקוניס זיהה כמה עשורים קודם. אחרי הסכמי אוסלו חשבה התנועה להגדיל את כוחה בעזרת מלחמה ב"בני חושך" - חרדים מזרחים. ואולם גל האיבה היה כה גבוה, עד שבאו "שינוי" ואחר כך "קדימה" ולקחו לה את המוני הבורגנים.

שנאה היא עניין יעיל בפוליטיקה. לעדר השועט יש בעיה אחת, בנוסף לריח הרע: אין יודעים לאן יגיע ומה ירמוס. כשהגיע הלילה ההוא במאי 1999, ואהוד ברק הבטיח "שחר של יום חדש", צרחו רבבות משולהבים בפיאצה "רק לא ש"ס".

כצפוי, קל היה בסתיו 2000 לגרור את העדר כדי "להתאכזב מהפלסטינים" ולהתפרק כשמאל, שלא קם עד היום. עם העלייה המטאורית של ש"ס תפש המעמד הבינוני, בפעם הראשונה, שהעיסוק בדמוגרפיה בהקשר של הכיבוש הוא שמיכה קצרה, שאין די בה לכל תנוחות הבעלות על המדינה. אין כמו שכיבה נינוחה במיטה כדי להבדיל בין בעלות לבעלות חלקית.

גל ההגירה ממש באותן שנים ממה שהיה ברית המועצות, עירער עוד יותר את "השכיבה הנינוחה". שוב נזקקה המדינה לשעתוק "הישראלי האמיתי".

אל מול גלי ההגירה הגדולים בשנות ה-50 מילאו את תפקיד המודל לא רק קזבלן, אלא גם ירון זהבי, אליק מ"הוא הלך בשדות", הקריקטורה של דוש,  שרוליק, ואחרים. מאז שנות ה-90, לנוכח הגירת הענק, והכוח של המזרחים, קיבלנו שורה ארוכה של דימויים, עד יאיר לפיד. הצורך הדחוף ב"ישראליות" - הלהיט ההומוגני המבוקש ביותר - ניזון מאיבה אדירה, מוכחשת, לאו דווקא לחרדים.

האיבה לחרדים נוכחת בחיי האשכנזים כ"עילה לאנטישמיות" יותר ממאה שנים. אבל העיקר בשנאת החרדים העכשווית הוא האיבה למזרחים. נכון שש"ס אדישה לדיכוי בשטחים, אלי ישי ונסים זאב גזענים נתעבים, אריה דרעי מזגזג בין טייקונים לקורבנותיהם, ש"ס כשלה בייצוג המוני העניים, ואת רשימתה לכנסת מינה הבוס. כל אלה מאפיינים גם מפלגות אחרות. שנאת ש"ס היא סימפטום למשהו אחר: לאפשרות המזרחית לצבור כוח עצמאי ("עדתי"). אין הסבר אחר לחיבור בין הכמו-משכיל, עופר שלח, ויעל גרמן ובין אורית סטרוק. הפוגרומצ'יקים בגדה, האסירים הגוועים וענני הגז ממש לא חשובים להם. יוהרת הכובשים מתעלמת מהמפה הדמוגרפית, בישראל ובשטחים. זה ייגמר רע. כאן בגטו הזהב.