בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פורים כיפורים

39תגובות

זה כבר כמה שנים שאת הישראלי המתחפש מחליף הישראלי שמתחפש למחופש. הוא כבר מזמן לא בגיל של תחפושות קומפלט, אבל הוא מחויב לאומית באיזו משובת הגנבה עילגת. אפשר להבחין בכלי הטקס שלו כבר בימים שלפני פורים. יש את קשתות הראש שבוקעים מהן סוגי כתרים - כוכבים, אוזני שפנפן, קרני שטן, אנטנות - הילות פלסטיק מתוחות על ראשיהם של מלצרים, זבניות, ילדים, חיילים, מגישי ריאליטי, גברים מאוימים, נערים נבוכים, נשים מתיילדות, נערות עמוסות.

ויש סתם חלקי בדים מופרכים, או יריעות סינתטיות, ונגיעות איפור או משקפיים או פיאות נוכריות שאתן משום מה יותר קל לגבר הישראלי להתמודד. הן פחות מאיימות לו על השב״כ, וגם ככה הוא רואה סביבו כל השנה הרבה מדי קריקטורות של גברים על עקבים או עם תוספות שיער במשרד המקריח או של עשרות הגברים-הנשים שגודשים מאז האייטיז את הפריים-טיים הישראלי, ממגישי "זהו זה" ועד מקבץ הפרסומות מאמש. הישראלי מת על הסליז-וולגר המנצנץ שמאפשר לו להיות לכמה דקות או ימים מישהו שהוא בדרך כלל לא, לפחות לא ברחוב. באותה נשימה, אגב, הוא יקפיד להזדעזע מהנצנצים של בניין ״הבימה״.

לא ברור מה קודם למה אל מול מראה הישראלי המתקשט בפריט היחיד לכבוד פורים - העצבות או המבוכה. גם ההיתקלות התכופה בהם לקראת החג, המודעת והלא-מודעת, מעציבה ומביכה, מעלה מחשבות על כך שמי שבוחרים להעלות על ראשם את סימני הייאוש הקיומי שלהם הם לא יותר מליצנים עצובים מאוד, שחקנים מדוכאים, ושהם אחוז קטן מאלה שחשים כמותם אבל מדוכאים כבר מדי בכדי לא לפעול (אמנים ואינטלקטואלים, למשל, או סנובים אחרים).

ריטואלים של התחפשות הם אירועים רגילים בלוחות השנה של כל תרבות. אנשים, הכללה לא-תקינה פוליטית, זקוקים לשמחת העניים הקלנדרית בשביל לצאת כביכול מגבולות עולמם. השינוי, ההשתטות והמשחק הם חלק מטבע האדם וככל הנראה מרכיבים הכרחיים בחברה שמבקשת להיות פלורליסטית, סובלנית, גזענית פחות, חשדנית פחות וחמסנית פחות לשונה ולחלש. כשהמרכיבים האלה נעשים כפויים, מוגבלים ותחומים בתאריך הם לא יכולים להיות שום דבר אחר חוץ ממביכים או עצובים, והם לבטח לא מעידים על שמחה.

הם נראים כסימפטומים של שורה של מצוקות קולקטיביות: אשמת הכיבוש המודחקת, מעגל הגרגרנות, המיליטריזם והשוביניזם, הנפוטיזם חסר הבושה, הפוליטיקה הנכלולית, השחיתות והשקר. המצוקות האלה הן חלק מהיום-יום הקטן של הפרט בישראל ולא רק מסדר היום של המערכות הגדולות.

ההעדפה הגוברת לכאילו-תחפושות לא קשורה כנראה לפורים, היא חלק משגרת הוויזואליה הישראלית עוטת המסיכות-ומשקפי-השמש-על-המצח, קוד שיגרת לבוש שמאפשר להמשיך להעמיד פני מאבטח כל השנה ובמקביל לא להתחפש באמת גם ביום המיועד. ההיסטוריה של היהודי ושל הישראלי המתחפש-לא-מתחפש עשויה ללמד משהו על כמה מהמסכות הדומיננטיות שישראל עוטה (״דמוקרטיה נאורה״, ״צבא מוסרי״, ״נישואין ומשפחה״ ועוד כמה) ועל השמחה הכנועה והכפויה של אזרחיה היהודיים. שכבות פריטי הפורים הזולים מעוורים את העין ואת הדעת, מונעים כל אפשרות למרחב מרובה-זהויות באמת, ולמעשה חוגגים בעצב את מורסת הסבל המתפקעת של האינתיפאדה השלישית.

אדריכל צבי אלחייני הוא המייסד והבעלים של ׳ארכיון אדריכלות ישראל׳ שבמגדל שלום מאיר בתל-אביב
  



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו