בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יורים, לא בוכים

12תגובות

בשביל האופן שבו תופשים כאן אחריות צריך להמציא מושג חדש: "קבלת אחריות בזמן עתיד". בשביל האופן שבו נרמס כאן המוסר צריך לחדש את המושג בן 45 השנים, "יורים ובוכים". שם, בשיח לוחמים, חודשים ספורים לאחר שוך הקרבות ביוני 1967, בכו החיילים הצעירים בלילה על מה שעשו בבוקר. ואילו כאן, עדת גברים עקבו, תפשו, עינו, היכו, העלימו והרגו במשך עשרות שנים. בסרט "שומרי הסף" הם באו לספר, באיחור של 15 שנים בממוצע, על הקטסטרופה המוסרית לה היו הם אחראים ישירים, ולומר שעכשיו הם מבינים את זה, פחות או יותר. בעיקר פחות. ויש להם גם טענות. לדרג המדיני.

אף שהסרט לא זכה באוסקר, הרבה אנשים הולכים בימים אלה לראות אותו וטוב שכך. מה שעולה מהסרט הזה ברובד הגלוי הוא בנאלי: שישה גברים מבוגרים (הצעיר שבהם בן קרוב ל-60), סמכותיים, אמידים. אנשי מערכת הביטחון שהגיעו לקודקוד הפירמידה ועכשיו, כמו רבים בהיסטוריה הפוליטית-הביטחונית של מדינת ישראל, מבינים את מה שהיה עדיף להם לא להבין תוך כדי. אבל הרובד הסמוי חשוב הרבה יותר. ברובד הזה, רובד הווידוי המאוחר, נשאלת שאלה פשוטה אחת: מה מותר, בהנחה שאפשר יהיה להתוודות על הכל אחרי שתפקע האחריות שאני נושא בה?

השאלה הזאת עומדת בבסיס המוסר הישראלי. היא פורשת קשת רחבה של תשובות לשאלת המוסר הבסיסית, מה מותר? האם יש מעשים שאינם מוסריים בזמן אמת, אך ייתכן שבעתיד כלשהו הם יהפכו לאפשריים מוסרית, מבחינת האופן שבו ייתפשו או בעזרת וידוי מטהר?

המסר העמוק של ראשי השב"כ, כמו זה של אנשי שירותי ביטחון רבים שחיכו לסוף כהונתם ומיצוי זכויותיהם בארגון ששירתו בו עד שהבינו, הוא בדיוק זה שהם מתריעים מפניו לכאורה: המנגנון קדוש ואסור לפגוע בו. אם מתגלות בו בעיות אסטרטגיות, שפוגעות במדינת ישראל או למצער, בעקרונות מוסר בסיסיים, יש לפעול, אבל רק אחרי סיום השירות. הרעיון שהבעיה היא במנגנון עצמו, שהוא תמונת ראי של יוצריו ושולחיו, לא תעלה על הדעת. ולראיה: כולם שירתו, כולם דיברו רק אחר כך. בזמן אמת אף לא אחד אמר לא. "לא" כזה שמשלמים עליו מחיר, שמנסה לשנות.

זהו מסר חינוכי ומוסרי ממדרגה ראשונה והוא אומר באופן מפורש את מה שקורה כבר 45 שנה. לא מדובר בדגל, אדום או שחור, אלא במה שיאפשר לי לחיות בנוחות עם המצפון שלי. ואחת האפשרויות הנוחות - כשכבר אין מדובר בכיבוש זמני אלא בשליטה, שכל דו"ח או נתון מהשטח מעידים שאיש לא חושב להפסיקה ביום מן הימים - היא לדעת שאם זה ייגמר ואם נידרש, נתוודה. עד אז הרוב מותר, אם לא הכל.

לכן לא מתפטרים - כי המנגנון יקר ללב יותר מהמוסר. ולא מדברים בזמן אמת, כי בזמן אמת משרתים את המנגנון והוא מפצה היטב. לכן התיישבו ששת ראשי השב"כ האחרונים מול המצלמה (למעט זה המכהן ויוסף הרמלין שנפטר) ודיברו בחופשיות. הם יודעים שהרכנת הראש בפני המולך תיחשב להם כמידה טובה, לא ככישלון מוסרי. יתר על כן, הם יודעים שבעשותם כך הם מסמנים את אופן עבודת המנגנון לבאים אחריהם.

הפער בגילאים בין ראשי השב"כ בסרט והמשתתפים ב"שיח לוחמים" בשנת 1967 הוא כמניין שנות השליטה הישראלית בשטחים. ראשי השב"כ אינם צעירים והם אינם לוחמים זוטרים. ניכר בהם שאינם מחכים לסליחה ולא מרגישים אשמה. הם אינם בוכים. הם ממשיכים את הירי בדרכים אחרות.


 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו