בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה שרון באמת רצה

14תגובות

את החיים – אמר הפילוסוף הדני קירקגור – צריך לחיות קדימה, אך ניתן להבינם כהלכה רק אחורה. תובנה זו שבה וזכתה לאישור בתוכניתו של רביב דרוקר “אריק שרון והאינתיפאדה השנייה”, ששודרה החודש בערוץ 10, ובעדויותיהם החד־משמעיות של יועציו הקרובים של ראש הממשלה שרון, ובראשם אורי שני. על פי דבריהם, עם הגעתו לשלטון ב–2001, חתר שרון לכבוש מחדש את כל שטחי הגדה המערבית במטרה לחסל את הטרור. תוכנית־על זו, לפי דבריהם, היתה ידועה רק למתי מעט, שנמנו עם מעגל יועציו הקרובים ("צוות החווה").

עדויות היועצים מלמדות, כי כלקח מכשלון ניסיונו לממש את תוכנית "אורנים גדול" במלחמת לבנון הראשונה (1982), שבעקבותיה הודח מתפקיד שר הביטחון, הבין עתה שרון כי שומה עליו להכשיר את הקרקע מבעוד מועד כדי לגייס את הלגיטימציה הדרושה מבית ומחוץ לצורך מימוש תוכניתו. אם יש אמת בעדויות אלו, ניתן לקבוע, כי ההתפתחויות בעימות הושפעו, במידה רבה, מכוונה־תחילה מודעת ומתוכננת מצד שרון, שהוצאה לפועל, מדעת או שלא מדעת, על ידי צה"ל והשב"כ.

מבחינה עובדתית, שרון לא הגדיר מטרה מדינית אסטרטגית לישראל וחתר להכריע את העימות באמצעים צבאיים בלבד. לפיכך, בהעדר חלופה מדינית, ההקשר המבצעי היה הגורם הקובע והמעצב היחיד של המציאות בשטח. כך, למשל, השימוש בסיכול ממוקד האיץ את תהליך ההסלמה וסיכל לא רק "פצצות מתקתקות", אלא גם את הפסקת האש שנמשכה כחודש ימים, מאמצע דצמבר 2001 ועד אמצע ינואר 2002, עם חיסול ראאד כרמי. פיגועי ההתאבדות נהפכו לנחלת הכלל, לרבות פעילי פתח החילוניים שאינם מאמינים בגן עדן. כמו כן, ביטול ההבחנה בין מנגנוני ביטחון מעורבים בטרור לבין בלתי מעורבים, דוגמת זה של ג'יבריל רג'וב – הזין אף הוא את התבערה.

בנסיבות אלו, של העדר מדיניות אסטרטגית ועימות צבאי מתלהט, היו מאמצי שר החוץ שמעון פרס לכונן הפסקת אש משולים ל"ישחקו הנערים לפנינו", כפי שחושף אורי שני לפי תומו. גם הערכות המודיעין, שקבעו כי יאסר ערפאת מעוניין בהפסקת אש ובחידוש התהליך המדיני – נידונו להיות בלתי רלוונטיות. במקום לשמש גורם מקצועי המציג לאשורה את תמונת המודיעין לגבי היריב, נרתם המחקר באמ"ן לשמש כגורם המספק גיבוי מודיעיני־מקצועי, כביכול, למדיניות שרון באמצעות הסברה ותעמולה.

ואולם, תהליך ההסלמה שהיה יכול, אולי, להקנות לגיטימציה לתוכנית ההשתלטות מחדש על שטחי הרשות הפלסטינית, היה כרוך ביותר ויותר נפגעים, אלפי הרוגים ופצועים – יהודים ופלסטינים כאחד. המחיר בנפש של ההסלמה הלך והאמיר, ושכר הלגיטימציה יצא בהפסד נורא של חיי אדם.

לכאורה, ניתן היה להבין את היגיון ההסלמה והכיבוש־מחדש של שטחי הרשות הפלסטינית, לו הסוגיה הפלסטינית היתה מוגבלת לתחום הצבאי בלבד. ואולם, סוגיה זו היא בראש ובראשונה דמוגרפית, מדינית, תרבותית ומוסרית, ויש לשלב בה דרך צבאית ומדינית ולאזן ביניהן. ברור לכל, כי אין תועלת בניצחון צבאי כאשר הוא משקיע את ישראל במציאות דו־לאומית המאיימת על עצם זהותה היהודית והדמוקרטית, וכאשר הוא פוער חלל שלטוני המתמלא בהכרח על ידי חמאס על חשבון תומכי ההסדר עם ישראל.

מעייניו של שרון לא היו מעוגנים כלל ועיקר בהקשר מדיני. לפיכך, ההישג הצבאי של מבצע "חומת מגן" לא תורגם להישג מדיני, ודעיכת הטרור בסיום האינתיפאדה לא נוצלה כדי לכונן הסדר עם מחמוד עבאס, ששלל את האלימות מעיקרה ובפומבי.

זאת אף זאת: לנוכח ההסלמה הוסחה כליל דעת הציבור בישראל מ"יוזמת השלום הערבית" (מארס 2002), שקראה לסיום הסכסוך, להתנערות מן הדרך הצבאית, לנורמליזציה ול"פתרון מוסכם" (הווה אומר: גם על דעת ישראל) של בעיית הפליטים על בסיס גבולות 1967. באופן רשמי נתנה לכך ישראל גושפנקה, כשהתנגדה נחרצות ליוזמה הערבית בהערותיה לתוכנית מדינות הקוורטט באפריל 2003. במקום זאת העדיף שרון, בהמשך, לסגת חד־צדדית ובאפס תמורה מרצועת עזה, ובכך החליש עד מאוד את תומכי ההסדר בראשות אבו מאזן וחיזק ממילא את אמינות שולליו – חמאס. האקלים הציבורי בישראל השתנה מיסודו: ההתייחסות השקולה הומרה בתחושות קולקטיוויות של נקם ושילם, במטרה להסב ליריב נזק וכאב גדולים יותר מאלה שהוא גורם לנו.

ואולי לא היתה תוכנית־העל של שרון בתקופת האינתיפאדה אלא ניסיון מאוחר, בבחינת "תיקון" מפיק־לקחים, לממש את שלא הושג בתוכנית "אורנים גדול" בלבנון ב–1982, אשר נועדה "לפתור" את הבעיה הפלסטינית. היחיד שעמד על כך בחושיו ב"זמן אמת" היה דווקא ערפאת, שחזר והזהיר בפומבי את הציבור שלו מפני כוונות שרון לממש בשטחי הרשות הפלסטינית את שנבצר ממנו בזירת לבנון.

הנה כי כן, למודיעין לא היה בדל ידיעה על כך שערפאת החליט לזנוח את המו"מ וכי תיכנן ויזם את האינתיפאדה - הדבר נשלל סופית בתחקירים פנימיים באמ"ן ובמוסד ובחקירות בכירי פתח על ידי השב"כ. לעומת זאת, אם נאמנה עדותם של מקורבי שרון, כי הוא הונחה על ידי תוכנית־על להשתלטות על שטחי הרשות הפלסטינית, אפשר ששורשיה נעוצים בכישלון תוכנית־העל במלחמת לבנון הראשונה. כך או כך, ממצאים מאוחרים אלה מטרידים במיוחד, שכן יש להם קשר הדוק למהות ההחלטות ולדרכי קבלתן בנושאים מדיניים וביטחוניים, ביחסי דרג מדיני מול דרג צבאי וכן בתפקוד המודיעין.

אל"מ (במיל’) ד"ר לביא כיהן בתקופת האינתיפאדה השנייה כראש הזירה הפלסטינית באמ"ן/מחקר; ד"ר שטיינברג שימש יועץ לראש השב"כ בתקופה זו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו