בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איפה הצדק בארגונים החברתיים?

20תגובות

אחד התוצרים המובהקים של מחאת קיץ 2011, הוא הפריחה המחודשת של התארגנויות עובדים. היציאה ההמונית לרחובות הערים, והפעילות המשותפת במאהלים ברחבי הארץ, נטעה בלבם של רבים ורבות את האמונה שניתן להיאבק למען חלוקה צודקת יותר של משאבים, שתאפשר חיים טובים יותר לרובנו, ולא רק לקבוצה המצומצמת של בעלי ההון והשררה.

ההמון אמנם חזר הביתה, למציאות שלא השתנתה באופן שייחל לו, אך החיים ושגרת העבודה נטענו בתודעה מפותחת יותר. הציבור בישראל שאחרי מחאת 2011 מכיר בכוחו, בכוחן של זכויות, ובכוח הסולידריות והמאבק המשותף.

בעולם שבו "העבודה היא חיינו", המקום המיידי שבו אפשר להשפיע ולפעול למימוש זכויותינו הוא מקום העבודה שלנו. מעבר למימוש זכויותינו, מדובר גם בזקיפת ראשינו ובעמידה ביחד, כקבוצה, לנוכח ניצול ולמול עוול. זוהי הפוליטיקה הישירה של חיי היומיום. בשנה האחרונה ניכר שעובדות ועובדים רבים בישראל צמאים לתמורה פוליטית שתשפיע על חייהם באופן ישיר. דוגמאות לכך אפשר למצוא, בין היתר, בפריצת הדרך בפלאפון, ניצחונן של מורות היל"ה והמאבק ההירואי של ארגון העיתונאים במעריב.

למרבה ההפתעה, דווקא בארגונים ועמותות חברתיות מספר העובדים המאורגנים מצומצם. ניתן היה לצפות, כי דווקא בגופים הפועלים דרך שגרה לקידום צדק חברתי, זכויות אדם, שוויון והעצמה של קבוצות מוחלשות בחברה - ניווכח בפריחה דומה ואף בהובלה של המגמה. המציאות כאמור שונה לחלוטין.

בואו נבחן לרגע את הענף המוערך והמושמץ הזה. מדובר אמנם בענף קטן מבחינת מספר המועסקים בו (כמה מאות עובדים), אך יש לו השפעה ונראות רבה בציבור בפוליטיקה ובתקשורת. העובדים בו (שהן בעיקר עובדות), חדורי תחושת שליחות ומחויבות, נאבקים יומם וליל למען זכויות של אחרים, פעמים רבות בתקציבים נמוכים ביותר, תחושת ארעיות וחוסר יציבות תעסוקתית שנובעת מהתלות בפילנתרופיה. בנוסף, הארגונים שנתפשים כשמאלנים או שמאלנים מדי, סובלים בשנים האחרונות מרדיפה פוליטית, שמעמידה את העובדות והעובדים בסיטואציה שבה כל ביקורת פנים-ארגונית עלולה לשמש חומר תבערה לרודפים מבחוץ, ולהיתפש כצעד שעלול לפגוע בעשייה הפוליטית החשובה של הארגון.

העוסקים בתחומים אלה פוגשים באופן שיגרתי במוחלשות ובמוחלשים ביותר בחברה. וכשנדרשים למצבם של האחרונים, נדמה שדאגה ל"זוטות" כמו זכויות העובדים של עובדי העמותות עצמם נדחקת לעדיפות אחרונה, כי הרי תמיד יהיו "מי שבאמת צריכים יותר". כך קורה, שתחושת השליחות, המוטיבציה הגבוהה והמודעות הפוליטית גורמות לרוב העובדים וההנהלות בארגונים לוותר על עצמם ועל זכויותיהם.

אם נתבונן מקרוב במאפיינים רווחים של תנאי עבודה בארגוני החברה האזרחית, שבהם אין עבודה מאורגנת, נמצא ימי עבודה ארוכים, שעות עבודה לא מתוגמלות ושיעור העסקה גבוה של פרילנסרים ובעלי משרות חלקיות. המבנה הארגוני לובש פעמים רבות חזות משפחתית, דבר שמייצר יחסי כוח והייררכיה לא ברורים. אחת ההשלכות של מאפייני העבודה האלה, אולי נושא לרשימה אחרת, היא שארגוני שינוי חברתי או מגזר שלישי מאוישים על פי רוב על ידי מי שמגיעים ממעמד סוציו-אקונומי גבוה באופן יחסי, ומשיח שבו הגנה על זכויות היא מהלך אלטרואיסטי אבל לא אישי.

ארגונים דוגמת שתי"ל והאגודה לזכויות האזרח אמנם התארגנו כבר במסגרת כוח לעובדים, ואולי הם מבשרים את תחילתו של אביב ארגוני זכויות האדם, אולם נראה שרוב הארגונים מעדיפים לתמוך בהתארגנויות עובדים אצל אחרים כהצהרה פוליטית, ולא להפשיל שרוולים וליישם אותן בעצמם. כך לדוגמא עובדות "אג'נדה" (עמותה העוסקת בקידום שינוי חברתי באמצעות עבודה תקשורתית), שהחליטו לפני כחצי שנה להקים ועד עובדות והתארגנו במסגרת כוח לעובדים, נתקלות להפתעתן במכשולים ובחוסר שיתוף פעולה מצד ההנהלה. הארגון שרק לפני כחודשיים העניק פרס לוועד עובדי מעריב בזכות מאבק העובדים, ניסה ללחוץ על עובדותיו לוותר על חסות ארגון העובדים.

כעובדת וכפעילה בארגונים לשינוי חברתי אני מצפה כי מי שרוצים לקדם שוויון, דמוקרטיה וזכויות של קבוצות מדוכאות - ינקטו צעד שאמירה פוליטית משמעותית בצדו, ויפעלו להתארגנותם של העובדים והעובדות בארגונים עצמם. דווקא מתוך הערכה עצומה לפעילותם של הארגונים והשפעתם על השדה הפוליטי, הייתי רוצה לראות את כולנו פועלים יחד ליישום הערכים המשותפים שלנו. זכויות אדם הן גם זכויות עובדים, וזה הזמן לשיח שתכליתו חתירה לביטחון תעסוקתי והעסקה הוגנת ומכבדת. אלה הם אותם ערכים בדיוק שלמען קידומם כולנו נאבקים. העוסקות והעוסקים במלאכה, הוועדים המנהלים, ומנכ"לי הארגונים, מוכרחים להבין ששינוי מתקיים רק כשהשואפים לו מצליחים ליישם את האג'נדות שלהם בחיי היומיום. סולידריות מתחילה בבית.

הכותבת עובדת כדוברת בארגוני זכויות אדם, אקטיביסטית ופעילה בכוח לעובדים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו