בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מלים שלא
 מנסות לגעת

44תגובות

המשותף ל"חלוקת הנטל" ול"תהליך המדיני", הוא שאלו מלים ריקות. לא רק שהן לא אומרות כלום, המשמעות המעשית שלהן מנוגדת למשמעות המילולית. אומרים "תהליך מדיני" למרות שאין מדיניות ללכת אתה, ואומרים "חלוקת הנטל" ומתכוונים לנטל הצבאי שהוא דמיוני, ולא לנטל הכלכלי שהוא אמיתי.

הריקנות שמאחורי המלים חיונית למשתמש. כשפוליטיקאי מדבר על התהליך המדיני, הוא יכול, תוך כדי דיבור, לשחזר בראש את רשימת הקניות שאשתו נתנה לו בבוקר. על "התהליך" הוא יכול לדבר מתוך שינה, הוא עשה את זה מיליון פעם, ותמיד זה הצליח לו. המלים דוחפות זו את זו כמו קרונות של רכבת בעלייה. פותחים ב"פנינו לשלום", עוברים ל"ללא תנאים מוקדמים" ומקנחים עם ה"אין עם מי לדבר" הישיש והטוב.

לדבר על השוויון בנטל אפילו יותר קל. זרוק לקערה את "מקצועות הליבה" ו"שוק העבודה", פזר מלמעלה כף גדושה של "השתלבות בחברה", ערבב והגש פושר. כולם, חרדים וחילונים, אוהבים את זה. מי יתנגד לשוויון בנטל? השאלה היא לאיזה נטל. אחרי ההסכמה הלבבית והחיבוקים יתברר ששוויון בנטל הוא הקמת חטיבה חרדית בצבא, שתעלה לנו עשרות מיליונים במקביל לתקציבים במאות מיליונים שימשיכו לזרום לאברכים ולישיבות. רציתם שוויון? קיבלתם. מה רציתם, שנדבר על כסף? והרי "שוויון בנטל" נשמע כה יפה.

יש מלים ריקות ויש שקרים פשוטים. כל ילד יודע שלא יפה לשקר, כל פוליטיקאי לומד שאי אפשר בלי זה. למלאך שמלווה את השקרנים הגדולים לפוליטיקה קוראים מלאך הזיכרון הקצר. הוא שומר עליהם. מישהו זוכר את שאול מופז ואת הבית שלא עוזבים? מישהו יזכור את עמיר פרץ, ציפי לבני ואת ביבי יביא עלינו אסון? בבחירות האחרונות הבליטו המועמדים את התכונות הטובות שלהם והצניעו את תכונותיהן הטובות של חבריהם. יושר, עד כמה שזכור לי, לא היה תכונה שמישהו התגאה בה. האם אפשר למדוד יושר גם על פי ההבטחות לבוחר והפרתן? מה פתאום. אנחנו אוהבים אותם ערמומיים ונכלוליים, מניאקים במובן היותר טוב של המלה.

טוב, יגידו לך, ככה זה בפוליטיקה. מדברים, אז מה? למלים אין משמעות. הפוליטיקה היא פוקר, אומרים לי, שקרים הם חלק ממנה. אנשים ישרים צריכים לחשוב פעמיים לפני שהם נכנסים אליה. לא נכון, אני עונה, אנשים ישרים צריכים לחשוב פעמיים לפני שהם משתמשים במלים ריקות. מלים ריקות לא נשארות בחלל הציבורי, מהר מאוד הן גולשות לכיס הפרטי. על מלים לא יושבים בכלא, אבל מלים סוללות את הדרך לשם. מי שעובד על כולם עם "התהליך המדיני" ו"השוויון בנטל" מאמין שיקנו ממנו גם את "הכסף שקיבלתי במעטפות נועד לאתגרים הגדולים העומדים בפנינו".

"האתגרים" הם מטרייה שבחסותה אפשר לעשות הרבה. מי יודע אם שלי יחימוביץ' ויאיר לפיד ("לא נהיה עלה תאנה לממשלת ימין") לא יתפתו להיכנס לקואליציה בגלל ההתפרעויות בגדה, שאם רוצים אפשר לראות גם בהן אתגר גדול. אם ייכנסו לקואליציה הם לא יראו בזה שקר למי שבחר בהם: זה לא שקר, יאמרו הפרשנים, זה "מהלך פוליטי". פרשנים אוהבים מהלכים כאלה. בעיתונות קוראים לזה "מהלך מפתיע". אם היית פוליטיקאי היית רוצה שמי שיוזם "מהלכים מפתיעים" יהיה לצדך ולא נגדך.

אם אתה לא פוליטיקאי, אתה עובר למדרכה השנייה כשאתה רואה מישהו שהביך את עצמו לעיניך. מבוכה? מדרכה? איפה! הנה, עמיר פרץ, למשל, אצלי בסלון, בטלוויזיה! אני מדליק את הטלוויזיה ורואה אותו שם. זה הוא? כן, זה הוא, עם השפם והכל. המלים נעתקות מפי, בטלוויזיה?? הייתי בטוח שהוא מסתגר בבית ולא עונה לטלפונים. הרי אם הייתי פרץ הייתי בורח לחו"ל כבר לפני שבוע וחוזר רק בלילה, דרך כניסה צדדית, בזחילה, היישר למשרד לאיכות הסביבה.

פרץ הוא אדם לא ישר והשקר שלו הוא סתם שקר. לא "מהלך מפתיע", לא משהו שדורש חרקירי. לא "תרגיל" ולא "תכסיס", זה שקר רגיל. כמו של עובד שאומר שהוא יוצא לפגישה עם לקוח ובמקום זה הולך לסרט. יש מקומות שהיו מפטרים אדם כזה.

אצלנו יוצא אדם כזה לחיים הפוליטיים כשהוא לבוש בעור עבה כעורו של קרנף. בערב, כשהוא חוזר הביתה, הוא פושט אותו, תולה אותו על קולב, ופוגש את הילדים. זה יכול להיות במטבח של פרץ או בסלון של לבני. בטלוויזיה חוזרים ומראים את ההכרזות שלהם לפני הבחירות. "מה זה צריך להיות, אמא?" שואל בן העשרים וכמה את לבני בחיוך נבוך, "מה קורה פה, אבא?" שואלת הבת את פרץ. "אה, זה רק פוליטיקה", הם עונים, "לא צריך לקחת את זה ברצינות, מחר, מחרתיים, ישכחו הכל". והם, הילדים, החברים שלהם, והחברים של החברים שלהם, בטוחים שככה צריך להיות.

אמיל סלמן


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו