בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה שופטי האוסקר טעו

51תגובות

בשנות ה–60 של המאה הקודמת, היתה צ'כוסלובקיה אחת ממדינות הגוש הקומוניסטי שבשליטת ברית המועצות, ששכנו מעבר למסך הברזל באירופה של אותם ימים. בקיץ 1968 החליטה ממשלת צ'כוסלובקיה להנהיג רפורמה, שתביא לליברליזציה מסוימת בחוקים ובנהלים במדינה. החלטה זאת היתה למורת רוחם של שליטי מוסקווה. בשל כך, בלילה שבין 20 ל-21 באוגוסט באותה שנה, פלש לצ'כוסלובקיה צבא של מאות אלפי חיילים ממדינות ברית ורשה, בהנהגת הצבא האדום הסובייטי. הבירה פראג נכבשה מיד. יום לאחר מכן חדר כוח של הצבא הסובייטי לבניין האקדמיה הלאומית הצ'כוסלובקית למדעים, השוכן בעיר, ותלה על קירות המוסד הודעה בזו הלשון:

"אני, סגן אורלוב יורי אלכסנדרוביץ', מצווה בזאת, בשם צבאות ברית ורשה, שכל עבודה במוסד הזה תופסק ביום 22 באוגוסט בשעה אחת בצהריים. על כל העובדים וחברי האקדמיה לעזוב את הבניין עד להודעה חדשה".

בעת הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה נהרגו 108 צ'כים וסלובקים ונפצעו 500 מהם. באירוע בבניין האקדמיה למדעים כפי הנראה לא נהרג ולא נפצע איש. למרות זאת סגן אלכסנדרוביץ' זכה לפרסום עולמי ושמו ייזכר ביומני העולם התרבותי יותר מאשר שמות הגנרלים שעמדו בראש הצבא הפולש.

לעתים אירועים או תהליכים היסטוריים דרמטיים נקבעים בזיכרון הקולקטיווי האנושי דווקא על ידי פרשיות, שהן במידה רבה רק משניות לאירוע המרכזי. באירועי אסון כמו בצ'כוסלובקיה, הסיפור המינורי כמובן איננו האסון הכבד ביותר שקשור לאירוע ההיסטורי. לפעמים הפרט הקטן והמשני אף מתגמד ממש לנוכח ריבוי הקורבנות בנפש והחורבן הגדול, שהם האסון העיקרי המקנה לאירוע את חשיבותו ההיסטורית. אף על פי כן, סיפור קטן כזה נהפך לחלק בולט בטביעת הרגל הגסה שמטביעים האחראים לאירוע הראשי בחולות ההיסטוריה, והוא מבטא באופן חריף ותמציתי את האבסורד, הטמטום וחוסר התכלית שבמעשיהם של בני אדם אלה.

סרט קולנוע דוקומנטרי מציג בעזרת מצלמה בכמה עשרות דקות תמונה של מציאות אמיתית בעולם. המציאות עצמה היא כמובן חד פעמית ואי אפשר לשחזר אותה בשום אמצעי. היוצר אמור לחשוף במצלמתו תרחישים, אמירות או בני אדם, באופן שיבטא בתמציתיות ובחדות את המציאות שאותה הוא רוצה להציג, או לפחות פנים חשובות שלה. לכן, אחת מאבני הבוחן לערכו האמנותי של סרט דוקומנטרי היא מידת יכולת התמצות שלו. מבחן זה בוודאי חשוב בסרט שאמור לתאר מציאות דינמית מתמשכת לאורך ימים, חודשים ושנים.

הסרט "חמש מצלמות שבורות" של עימאד בורנאט וגיא דוידי כולל תמונה קצרה אחת, שבה התמצות והריכוז בתיאור הרשע והאיוולת שבמציאות הכיבוש הישראלי בגדה המערבית אכן מגיעים לשיא אמנותי ממש. שופטי פרס האוסקר, אולי משום שאינם יודעים עברית, לא שמו לב מספיק לאותה סצינה בסרט, שבזכותה בלבד, גם בלי להביא בחשבון את שאר מעלותיו, הוא היה ראוי לפרס.

הסצינה נמשכת כמה דקות בלבד, וכפי הנראה לא היו במהלכה הרוגים או פצועים. היא מתרחשת באישון לילה בביתו הפרטי של עימאד בורנאט, יוצר הסרט. לבית חודר כוח של חיילי צה"ל, כולם נושאים נשק, חובשים קסדות וחגורים באפוד קרב מלא. בני הבית המבוהלים, בעל הבית, אשתו וילדיהם, קמים אחוזי בעתה ועומדים המומים אל נוכח היחידה הצבאית הלוחמת שכבשה את ביתם בסערה.

בשלב זה הסרט משתף את הצופים בהבהק של תמונה שגדול תסריטאי הוליווד לא היה מתבייש בה. כמו בסצינה הסוריאליסטית בפראג, כך גם בתמונה הביזארית בבית משפחת בורנאט בכפר בילעין, שקלטה מצלמתו של עימאד, האבסורד והטמטום שבכיבוש הישראלי של הגדה - לא של החיילים שמופיעים בסצינה אלא של שולחיהם - באים לידי ביטוי מזוכך. בסצינה נראה מפקד הכוח הצעיר עומד בדלת ביתם של משפחת בורנאט ומודיע לבעל הבית ולבני ביתו שהמקום מוכרז כשטח צבאי סגור.

עימאד בורנאט


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו