בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מפעל לייצור ילדים-רובוטים

12תגובות

קראתי בעיון את מאמרו של אלוף בן העוסק במערכת החינוך ("הבחינות שהצילו אותי", הארץ 18.2). לפני שאתייחס לתקפות קביעתו האישית לגבי כלל תלמידי ישראל, ברצוני לספר סיפור קצר. יד המקרה הובילה אותי ממש לפני ימים ספורים אל מסדרונות בית ספר שאני מכיר היטב. לפתע ראיתי ערימה גדולה של ניירות וקלסרים שהעלו אבק. הרגשתי משיכה מיוחדת, לכן התקרבתי. ידי נגעו באוגדן הראשון, בצבע אדום דהוי. כשהרמתי את עיני והבטתי סביבי, ראיתי שעל הדלת הסמוכה תלוי שלט, “ארכיון”. עיני קלטו תנועות אדם בחדר סמוך. הבנתי מיד שכאן מנסים להתפטר מחתיכת היסטוריה. לא עמדתי בפיתוי. התיישבתי, והתחלתי לקרוא.

עברתי יומן ועוד יומן. כן, היו אלה יומני הכיתה של פעם. כיתות ט', מחזור 1963. ככל שדפדפתי יותר, כך נמלאתי געגועים ונוסטלגיה. רבים מאוד מהשמות היו מוכרים לי. הבטתי בציונים ובהערות הפסקניות של המורים, ולא יכולתי להשתחרר מתחושת העלבון.

כל אלה שהכרתי היטב היו "מקוטלגים" כבלתי חרוצים ותת־הישגיים. באמת הציונים שלהם, להוציא מקרים בודדים, נעו בין 60 ל- 70. ההערות המילוליות היו קשות. ההערכות לגבי העתיד חריפות עוד יותר. זה מה שקורה כאשר מורה מתבקש להיות נביא. חשתי גועל.

מרבית המכרים שדינם נחרץ באותיות קידוש לבנה באותם יומנים, חיים ומשגשגים. רופאים, עורכי דין מפורסמים, פרופסורים, מנהלי בנקים, אנשי עסקים מוצלחים ביותר, אנשי היי טק, קצינים ובעלי מלאכה מעולים, מורים מצוינים ומנהלי מוסדות חינוך. הייתכן שרק במקרה הוא הדבר, שדווקא שבבית הספר המאוד מסוים שבו ביקרתי כל אותן המדידות שבן טוען שכל כך סייעו הן שהן שאימללו כל כך את חיי התלמידים, שכן איש לא האמין שיום יבוא והם יפרחו.

מה שבן שכח הוא, שבאותם ימים שבהם היה תלמיד היו גם מחנכים. לא רק אינדוקטרינציה פסולה אלא גם חינוך עם דוגמה אישית, של רעות וחברות, של כבוד כלפי אדם. ומה היום?

מי שמצוי ברזי המערכת כיום ודאי נזכר בערגה באותם ימים. מערכת החינוך של ימינו היא בית חרושת של הישגים. ההישגים הם המדד היחיד להצלחה. בתי הספר אינם מכשירים את התלמידים לחיים. בחינות הבגרות והסטטיסטיקות הן חזות הכל. ספרי הלימוד הם מזמן בגדר המלצה בלבד. אין גירויים אינטלקטואליים, אין חיפוש אחר "האמת", אין חשיבה חופשית. הכל מוכתב מראש, והכל נשפך אל תוך מחברות הבחינות כמי נהר אל הים.

הטכנולוגיה החדשה היא כסות ריקה. הסקרנות לחפש ולמצוא נעלמה מבתי הספר. אתרי האינטרנט הפרימיטיביים ביותר הם מקור המידע. רוב בתי הספר אינם מנויים על אתרים אקדמיים. מעט מאוד אתרים פדגוגיים מותאמים לדרישות של "בגרות לכל". אכן ישנה מדידה, אך היא אחיזת עיניים ברוטלית. מורים עדיין מכתיבים ותו לא. אין זמן כי מחר בחינה. התוצאה היא החשובה ולא התהליך. המערכת מאמללת את התלמידים ואת המורים. היא מדכאה כל יצר התעניינות רק משום המדידה.

בן ודאי יודע מדוע אירע כל זה. הרי כך קל לפוליטיקאים צמאי הישגים מיידיים להראות הצלחה. התוצר הסופי, איזה אדם יוצא משערי המוסד החינוכי, איננו חשוב. חשובה הסטטיסטיקה. בן ודאי מודע להלם התרבותי הפוקד את כל הסטודנטים בשנה הראשונה של לימודיהם באוניברסיטה. אין יותר הכתבות, אין יותר לעיסה של החומר גלם. תתאמץ, תצליח. וזה קשה לאחר 12 שנים שבהן מרגילים אותך לפסיביות מחשבתית.

מדידה ללא הערכה אינה שווה דבר. לא הכל מדיד, ודאי לא כשעוסקים בחינוך. כל תלמיד הוא אישיות בפני עצמה. לא כל כלי מדידה מתאים לכל אחד. מדדים שונים כן, כי רק הפלורליזם, היכולת האישית של כל אחד, הם המפתח להתפתחות בעתיד. מדידות בלבד ימשיכו להפוך לרובוטים ילדים שכילו את שנות חייהם היפות ביותר בבתי הספר המדכאים כל יצירתיות וכל מחשבה עצמאית.

ד"ר רוזנברג הוא היסטוריון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו