בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אין לי אחות: הטור שפרסם אמנון דנקנר ב-1983

אחרי רצח אמיל גרינצוויג, פרסם דנקנר מאמר שעורר סערה וממחיש מה הפך אותו למעורר מחלוקת. שנים אח"כ חזר בו מחלק מדבריו הבוטים

173תגובות

מתוך הטור "ראיתי שמעתי" שכתב אמנון דנקנר ופורסם ב"הארץ" ב-18 בפברואר 1983

זאת לא תהיה מלחמת אחים. לא משום שלא תהיה מלחמה, אלא משום שלא תהיה נטושה בין אחים. כי אם אני צד למלחמה הזאת, הכפויה עלי, אני מסרב לכנות את הצד השני "אחים" אלה לא אחי, אלה לא אחיותי. עזבו אותי, אין לי אחות. האנשים האלה שהכו את פצועי שלום עכשיו בחדר המיון אינם אחי. האנשים האלה שכיבו סיגריות בוערות בפניהם של המפגינים ביום ה' האחרון בירושלים, אינם האחים שלי. אלה שמקללים אותי ויורקים עלי ומאיימים עלי באיומי רצח וקוראים לי בוגד ואש"ף עד שעיניהם יוצאות כמעט מחוריהן והוורידים בצוואריהם מתנפחים וצעקותיהם ויללות השנאה שלהם מחרידות את האוזן אינם האחים שלי. נקודה.

והאמת היא שהם הרבה פחות מרגיזים אותי מאשר אלה העומדים בצד, מגלגלים בעיניהם השמיימה בהתחסדות, מצקצקים בלשונם, מחפשים בנרות את האיזון הקדוש בין שני המחנות, מוכנים, אחרי לחץ, להודות כי "הם" יותר לא בסדר מאשר "אנחנו". אך נתלים על דשי מקטורני ומבקשים ממני להידבר עם אלה, שהם קוראים להם האחים שלי. בשעה שבה אני עומד על נפשי הם מטילים על ראשי את השמיכה הדביקה של אהבת ישראל ומבקשים ממני להתחשב בחסך התרבותי, ברגשות הקיפוח האותנטי ונשבעים באזני כי אפשרי ואפשרי הדיאלוג. פתח את לבבך לעומתם וראה כי תענה. רק תפסיק להתנשא!

הדם עולה לראשי כשאני שומע את הקריאות המתחסדות האלה. הן מגיעות במהירות רבה מאוד לאבסורד, כמו בקביעתה המדהימה השבוע של חברת הכנסת גאולה כהן שטענה בשידור רדיו כי גם השקט, התרבותיות, השלווה המנומסת של אנשי "שלום עכשיו" כנגד חורשי רעתם האלימים, היא התנשאות היוצקת דלק על מדורות השנאה. באמת! מניחים אותי בכלוב אחד עם בבון אחוז אמוק ואומרים לי: או-קיי אתם עכשיו ביחד ותתחילו לקיים דיאלוג. אין ברירה. תסלחו לי, אבל הוא נושך את צווארי. איך אני יכול לדבר איתו? יש לו שנאה שאני איני מצוייד בה. יש לו שיניים חדות שלי אין כמותן. על מה אתם רוצים שאשוחח איתו? כל מה שצריך בגן החיות המוזר הזה הוא שומרים טובים, אבל איפה הם?

איפה הם היו ביום חמישי? אני ראיתי אותם באזלת ידיהם, מנסים בלב ולב להגן על אנשי "שלום עכשיו" נכשלים שוב ושוב בעדינותם המופגנת, מפקירים למעשה את הרחוב לפורעים המשתוללים, המכים, המשליכים אבנים, המקללים והיורקים. האם הם יודעים לנהוג אחרת? בוודאי שכן. שאלו את עובדי "אל על" שקיימו הפגנה לא-אלימה ליד מעונו של נחמן פרל, אך היכו אותם. שאלו את חברי קבוצת "יש גבול" והוועד נגד מלחמת לבנון, איך היכו אותם איך פיצפצו את עצמותיהם באלות, איך השליכו אותם בלי אומר ודברים אל תוך הניידות כשהפגינו לפני ארבעה חודשים ברחוב דיזנגוף בתל אביב. הבבון נגדי והשומר נגדי ונביאי אהבת ישראל עומדים בצד, קורצים בעין חכמה לעברי ואומרים לי: דבר איתו יפה. זרוק לו בננה, ככלות הכל אנשים אחים אתם.

עכשיו אני רוצה לומר לכם שנמאס לי לרחם ולהבין. אני מכיר את כל הסיפורים האלה על הקיפוח והפער ורגשות התסכול והדי-די-טי והמעברות ו-וואדי סאליב ומוסררה, והעוני וההשפלה, אני מכיר את ההיסטוריה הזאת לא פחות מכל אותם החדורים באהבת ישראל, ואני גם מכיר בעוולות שנעשו. אבל אם פירוש הדבר הוא שאני צריך לפשוט את צווארי להורגים, להושיט את לחיי למכים וליורקים – אז לא. עד כאן. אם פירוש הדבר הוא שעתה הגיעה עת הפיצוי הגדול – שעכשיו תורי להיעשות אזרח מסוג ב', שאוי לו להעז ולהביע את דעתו, אוי לו לצאת לרחוב ולהפגין, אוי לו לומר להם את מה שהוא חושב עליהם, אני איני מוכן לכך. יכול להיות שיש צדק היסטורי בכך שמישהו ירגום אותי באבן בגלל שבראשית שנות החמישים גדלתי בבית חם והוא גדל במעברה, אבל זהו בדיוק הצדק ההיסטורי של הערבי שמניח מטען חבלה בפתח ביתי משום שבשנת 47 הוא נולד בבית שעל חורבותיו עומד ביתי. אני מתנגד לצדק ההיסטורי האחד כפי שאני מתנגד לשני. אם להיות ביחד אז בבקשה, אבל לא בתנאים המוכתבים על ידי צד אחד בלבד. לא כמי שצריך לתת צווארו בעול ולהירמס ברגליים פראיות כשפיו סתום.

מה שמרגיז במיוחד הוא שכאשר אתה פותח פיך לומר את הדברים האלה, מיד מתנפלים עליך ומכנים אותך גזען. איפה, לעזאזל אתם חיים. אני גזען, או הם גזענים? מי מעליב את מי בדיאלוג הלאומי הנלעג המתנהל כאן בשנים האחרונות? מי מכה את מי? מי סותם את הפה למי? אדוני, אומרים לי, יכול להיות שזה נכון אבל שום טובה לא תצמח מכך שתאמר את הדברים. לא נכון.

ראשית כל יש לומר את האמת. מי שמבקש לטאטא את האמיתות האלה מחשש כי תרבינה שנאה ופילוג בעם, יראה בעיניו כיצד מתחת לשטיח צומחת מפלצת וכעבור זמן, אותו זמן שהוא מבקש באווילותו להרוויח, יקצור שנאה ופילוג גדולים פי כמה. כי את האמת יש לומר.

יש לומר כי העם נחלק לשתי קבוצות מובהקות בעלות השקפות פוליטיות מנוגדות, שלאסוננו, יש להן, במקביל גם זיהויים על-פי ארצות המוצא. יש לומר כי חלק גדול, רועש ואלים מתומכי הליכוד רואה פעילותו הפוליטית גם ביטוי למשטמה עדתית. יש לומר כי כל הניסיונות המתחנפים-משהו לפייס את דעתו של אותו ציבור עלו בתוהו. עלי, על כל פנים, העסק הזה נמאס. נמאס לי להקטין את דיוקנה של המורשת התרבותית שלי, לפסוע על בהונותי לידם ולהרעיף עליהם מחמאות בלב אל לב. כל הדיבורים האלה על – טוב, טוב, אל תתרגזו, אנחנו מכירים כי גם אתם הבאתם מורשת אדירה. נכון שלנו היו היינה ופרויד ואינשטיין וכל הסינטזה המופלאה הזאת בין היהדות לבין תרבות המערב אבל גם לכם היו דברים יפים: הכנסת אורחים, כיבוד אב ואם, מסורת פטריאכלית נהדרת. אם אשמע עוד פעם את דברי ההבל האלה אני אצרח! הנשיקות על הידיים של אבא והכנסת האורחים הנהדרת, וגעגועי ציון האותנטיים והמשיחיות הנאיווית הם אולי דברים יפים למי שאוהב דברים כאלה, אבל בשבילי הם לא מהסממנים שאותם אני רוצה לראות בחברה שחלמנו אני ואבותי הרוחניים להקים כאן: חברת מופת הומאניסטית ומתקדמת, שזורה בחזונות היותר יפה של הליברליזם ההומאניסטי.

את החזונות האלה לא פוצץ הרימון של יום ה'. מה שפוצץ אותם הוא מה שקרה לפני הרימון, ומיד אחריו – ההתנהגות הברברית, החייתית של כנופיות השנאה שהיכו בלי הבחנה מפגינים שלווים ופצועים בחדר המיון. וכאן שוב מרימים ראש חסידי אהבת ישראל ומלחשים: אל תדברו כך אל תקראו להם "חומיניסטים" אל תקראו להם "פרימיטיווים" זה מרגיז אותם עוד יותר.

אני מאוד מצטער. אם אני צריך לנהל עם מישהו דיאלוג, עלי לומר לו ביושר את מה שאני חושב, ואם התוצאה הצפויה היא שהוא ינשך אותי בצווארי – פשוט לא אנהל איתו דיאלוג. בדיוק כפי שאיני מוכן לדבר עם אש"ף בלי לגנות בחריפות את מעשי הטירור שלו, כך איני מוכן לדבר עם כנופיות הרחוב של הליכוד בלי לגנות את מעשי הטירור שלהן. לא לחינם אני משווה, כבר בשנית ברשימה זאת בין שני הסוגים של הכנופיות – זאת, משום שבמירוץ על התואר מי מסכן יותר את קיומה של מדינת ישראל הן רצות עכשיו צוואר אל צוואר. אני מודה גם שיש בהשוואה הזאת שאני עושה כאן מידה לא קטנה של סיפוק שבהפיכת הטיעון: אתם, גבירותי ורבותי מהפלנגות של בגין, דומים לאש"ף הרבה יותר מאיתנו, אנחנו, מכונים בפיכם יום-יום, בכיכרות ובשווקים, בהפגנות וליד דוכני ההחתמה: "אש"ף, אש"ף!".

ומה עושה האבא שלכם, המלך שלכם, האיש שאתם נשבעים בשמו? הוא הוא שהסית אתכם בכיכרות וחשף את החיה שבכם בלשונו המסתוללת? נכון, בליל הרצח, הופיע בתחפושת האיש ההמום שלו וגינה את הרצח בלשון רפה. האם ביקש להופיע בטלוויזיה בנאום לאומה כדי לנסות לעמוד בפרץ? האם ניסה לפרוט עכשיו על רגשותיכם בכיוון ההפוך? האם כינס אתכם בכיכר העיר כדי לדבר על ליבותיכם? לא. הוא ממשיך לשחק את המכונס, לשבת בביתו בירושלים ולשתוק. בגינולוגים המכירים את נבכיה ונפתוליה של מחשבתו מסבירים לי כי הוא נמנע מעשות כן פן יתפרש מכך שיש לו איזושהי אחריות על מה שאירע. על ההסתה ועל השנאה. ואולי, אולי נוח לו בכך. אולי הוא נהנה מהפחד. מהאימה.

כן. השבוע, בכנסת בירושלים היה פחד. יכולתי לחוש בו ביושבי עם חברי-כנסת שהיו עד כה מטרה לכל תעלול נבזי של הפרחחות של אנשי "בגין-בגין", שהפכו את חייהם לגיהנום. היריקות, הקללות, ההטרדות הטלפוניות, האיומים, ההתנכלות לבני המשפחה. עד כה זה היה רק מיטרד. מטרד מעיק, חונק כמעט של שנאה האורבת באפילה. עכשיו, אני חייב לומר, הם חוששים לחייהם ממש. עכשיו הם חוששים שבעצם הרגעים שבהם הם יושבים במזנון הח"כים של הכנסת, משוחחים בנועם עם מתנגדים לדעה, עם עיתונאים, עם שתדלנים למיניהם, גומעים קפה ונוגסים בעוגה, מישהו, איפה שהוא חושב עליה. מישהו זומם רעה, מישהו חורש מזימה. הם נוסעים אחר כך בלילה במכונית, לבד, ולפתע הם שמים לב כי מכונית אחרת נוסעת אחריהם כבר דקות ארוכות. האם עוקבים אחרי? האם מתנכלים לי? המכונית נעצרת לידם ברמזור. הלב מכווץ בפחד. אימה לופתת את הלב. מבעד לחלון ניבט פרצוף עוין. האם זהו זה? האם זה ייגמר הפעם רק בקללה, רק ביריקה שאנחנו כה רגילים אליהן, או שמא... הם שבים הביתה וכאן מחכות להם ההודעות: היו כך וכך טלפונים של איום, ויש כך וכך מכתבי איום גסים. בסדר. לכך אנחנו רגילים.

אבל אחר כך בא קצין משטרה ומבשר: יש לנו ידיעות מודיעיניות שמשהו עלול לקרות. כדאי שתזהרו. אנחנו מצטערים, אבל לא נוכל להקצות שמירה אישית. אתם יודעים - יש לנו בעיות של כוח אדם. מה שאנחנו יכולים לעשות זה שלושה דברים: להקצות לך חבלן משטרתי שיבדוק כל בוקר את מכוניתך, להגביר את הסיורים שלנו בסביבות מקום מגוריך ולייעץ לך: תיזהר. ואז קצין המשטרה הולך וחבר הכנסת נשאר לבד, עם בני משפחתו, עם הפחדים.

זה לא סיפור, רבותי, זה לא סיפור אדוני ראש הממשלה אביר הדמוקרטיה. אלה פרטים מציאותיים. בישראל 1983 אנשי ציבור, חברי כנסת חוששים לחייהם, בגלל דעותיהם. ואנחנו – יפי הנפש, ההומאניסטים הגדולים, יושבים בחיבוק ידיים, מסתפקים במענה לשון רך, פן יאשימו אותנו הצבועים למיניהם ב"אלימות מילולית" רחמנא ליצלן ואפילו איננו מציבים שמירה של יום ולילה על האנשים האלה, שהכל יודעים מיהם והמסומנים עתה כמטרות. אני כבר לא מדבר על פלוגות כדוגמת "פלוגות הפועל" להגנה על הפגנות, על דוכני החתמה, על משמרות. אני לא מדבר על להשיב מכה תחת מכה, על מאמץ שיימנע את הפיכת הרחוב הפוליטי לרחוב שלהם בלבד. אני מדבר על שמירה על הנפש. כי מי שהשליך את הרימון ביום ה', עדיין מסתובב חופשי. מי יודע איזו חגיגה הוא מכין לנו עכשיו. ואם לא הוא – חבריו.

מה תגידו, אתם הצבועים, אחרי ההתנקשות הפוליטית הראשונה? מה נאמר אנחנו? אילו נאומים מתחסדים נשמע בהלוויה של יוסי שריד / שולה אלוני / צלי רשף / יאיר צבן / מאיר וילנר / אורי אבנרי? האם נצטרך אז ללכת בראשים מורכנים לבתינו, להעיף עין על הבוידעם ולהרהר באריזת המזוודות?

זוהי אופציה איומה, מביישת. צריך להישאר כאן ולהילחם. אבל לא מלחמת אחים רבותי. הם לא האחים שלי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו