בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לגור בבית של סבתא

7תגובות

בדירה קטנה ובה שניים וחצי חדרים, על אחד הצמתים בשיכון ותיקים בחולון, גרה פעם סבתא שלי. היתה לה מרפסת, אבל פנימית, ובה תריסים, אך מוגפים, ושם היא חיה, לבדה ובפרישותה מאז התאלמנה מסבי. כך עברו  44 השנים האחרונות בחייה, שמנו בסך הכל 92 שנים. לפני כשנה וחצי היא עזבה.

היתה לה סיבה טובה. זולת חגים ואירועים משפחתיים שהוציאו אותה החוצה - היא נשארה בבית. והיו גם  ביקורי הרופאים, כמובן. לבעיות הלב אחד ולעיניים אחר, לבלוטת התריס נוסף, ואחרון - שידאג ללחץ הדם הגבוה. והם היו לה, אני מניח, גם מין מעגל חברים, שהעניק גיוון מרענן לקיבעון המגונן שבו התכסתה.

נכסיה היו מצומצמים. היא קיבלה רנטה וקצבת שאירים ופנסיה, והיה לה מקלט רדיו קטן, והערוץ הראשון, וכוננית עם הקטלוג המלא של ספריית עם עובד - מעגנון ועד פסטרנק - ושקיות ניילון שטמנה באחת המגירות במטבח, וסירבה לזרוק. והיתה לה הכרת טובה להסתפק בהם.

אני מכיר את הסיפור על שנות המלחמה. כתבתי עליו עבודה לבית הספר בכיתה ה' וזכיתי לציון גבוה. סבלה נהפך בעבורי, עיוות שכזה, למקור גאווה. בעצמה לא סיפרה לי מעולם - במקום זאת העדיפה להביא לי שוקולדים - אך בכל זאת היה מי שדאג שנדע. שיננתי כל אלמנט טראגי, עד ששלטתי גם בפרטים הקטנים, המבדילים בין אסון לאסון, במטרה לייחד אותה מכל סבתא אחרת. שואף לשווק אותה - עטפתי את האמת החזקה בגוזמאות לא נחוצות כדי ללכוד את המאזין. "חושך גדול", כמו הקראתי מספר לחברים לכיתה, "ורק בכי של תינוק...". לא הבנתי  איך לא נקראה מעולם להדליק את אחת המשואות בטקס ברחבת יד ושם. סבלה היה בעיני גדול לאין שיעור מזה של ששת הנבחרים המתחלפים, אשר סיפורם זכה לרפרודוקציה טלוויזיונית. מה, התרעמתי בתוכי, הם היו בשואה יותר ממנה?

התבגרתי, והיום אני עצמי כבר לא זוכר הכל; אני זוכר את שם העיירה, כמובן, ואת שמות בני המשפחה, אבל רגע - יצאה מהבור, או דווקא החלטתה להישאר באפלה הותירה אותה בחיים? ובאיזה שלב הצטרפה לפרטיזנים? ושם, מעבר להיותה כתבנית, מה? לא רק את קורותיה במלחמה - גם אותה, במובנים מסוימים, שכחתי עם הזמן. ביקרתי אצלה, כדרכם של נכדים, אך כדרכם של אלה גם לא עשיתי זאת די. חשבתי שלא תמות לעולם, ואני? אני דחיתי הכל למחר.

באחרונה אני דווקא מבקר תכופות. לפני כחצי שנה נכנסתי לדירה שלה. בכל נסיעה אל ההורים אני נדהם לגלות כמה קצר המרחק, ובמבט לאחור – גם כמה זמן היה לי לעבור אותו. משופצת לחלוטין, מזכירה הדירה רק בחדר המדרגות שמחוצה לה את החיים הקודמים שאחזו בה; נעלם מתלה המעילים ,שהיה צמוד יותר מחמישה עשורים לקיר מימין לדלת הכניסה הישנה, המכוסה שכבת צבע חיוור ומתפקע, שנעקרה גם היא והוחלפה בדלת מודרנית.

בחדרה, שבו אני ישן, הוסרו תמונות אביה ובעלה, ומקומם נתפס על ידי טלוויזיה בעלת מסך שטוח וממיר רב-ערוצי. הבאתי אתי את הפלייסטיישן והאיי-פד.כולנו מהדור השלישי. שיוויתי לו מראה עדכני, אך זה עדיין, אם שואלים, לא "הבית שלי". "אני גר בבית של סבתא שלי", אני אומר לאנשים, ומוצא את עצמי מהרהר בסיפורה יותר ויותר. כשכבר אין את מי לשאול רק גובר הצמא לתשובה. אני מרגיש ביתר שאת, ולא במובנים ספיריטואליים, את נוכחותה. העבר הוא גם ההווה, וביחס לעתיד נותר עוד לברר.

למדתי ממנה המון. ממבטה החכם ומנועם הליכותיה. ובדירתה הקטנה באחד הצמתים בשיכון ותיקים בחולון, למדתי משהו גם על הזמן, ועל תוכנית מציאות ישראלית נפלאה, "מתים לדירה" שמה, ובה כדי לנצח חייבים, ברוב המקרים, גם להפסיד. כך, במין אבולוציה חברתית, נקשרים התפתחותם של חיים בסופם של אחרים. מסיידים את הקיר, מרימים את הריצוף, והחיים כבר עושים את שלהם וממשיכים הלאה.

גם זו דרך לוודא שנזכור את הכל, ולא נשכח דבר.  

סבתא היתה ניצולת שואה. והיא הותירה אחריה מין מועקה מוזרה בזמן הצפירה, חרדות, הדחקות וכורסת טלוויזיה, ישנה ונוחה, שממנה יהיה אפשר לצפות הערב ב"התקוממות", "התנגדות" ו"הפסנתרן" של פולנסקי, ולהיזכר. לכל הפחות לנסות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו