בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלוף יקר שלי

44תגובות

קמנו למחרת יום העצמאות עם "הנג-אובר" של קלישאות וכולסטרול.

זה לקח בדיוק רגע עד שקולו של אל"מ במיל' דורון מיינרט, המטיל ספק בהוגנותו של התגמול הגבוה שהוא וחבריו מקבלים על שירותם הצבאי עומעם והושתק על ידי קינות ומצהלות הימים הנוראים שבין יום השואה ליום העצמאות, שנחתמו אתמול – כמה לא מפתיע - באירוע זחוח במשרדי משרד הביטחון בקריה. לא נשארה קלישאה אחת שלא נעשה בה שימוש בשבוע רווי פאתוס וממלכתיות זה, באשר לחרבנו המושחזת, ידנו הארוכה וצה"לנו הכל יכול. כמות הקלישאות שהושמשה בשבוע זה מאיינת אפילו את הקלישאה הוותיקה, שבכל קלישאה יש יסוד של אמת. בין כולן צריך לברור בפינצטה את זו הנדושה ביותר, השקרית ביותר והקשה ביותר להפרכה, זו המקובלת גם על מרביתו של השמאל החילוני הליברלי – שקריירה צבאית היא בחירה ערכית-מוסרית, ולכן ראוי לה להיות מתוגמלת ביד נדיבה, על חשבונם של שאר אזרחי ישראל לדורי דורות.

תגמול מוגזם במערכת מפוטמת ורבת חוליים, עליו דיבר מיינרט, אינו רק נחלת צה"ל ומערכת הביטחון. רוב המערכות הציבוריות נגועות בו (ממשרדי הממשלה ועד למונופולים במשק), אולם שם בדרך כלל לא צץ הנימוק המוסרי-ערכי. אף מנהל גדול של בנק, תודה לאל, לא יסתום את פיותינו בנימוקים של שירות המדינה והקרבת חייו למענה.
לעומת זאת, אנחנו נותנים לעצמנו להיות מושתקים, ימין ושמאל כאחד, על ידי הילת הקרביות, סיכון החיים והשירות למען המדינה, ושבוע של האדרת האתוס הצה"לי – שאותו אנו עוברים שנה בשנה כסדרת חינוך אינדוקטרינית – מערפל לחלוטין את יכולת שיפוטנו. המיליטריזם הישראלי, המתוחזק ומתודלק בימים אלו על ידי התקשורת, השמאלנית בעיני עצמה, הוא תאומה הסיאמי של ההשקפה שבחירה בקריירה צבאית היא בחירה מוסרית עליונה של הקרבה למען המדינה, ועל כן נידום, נשתוק ונפתח את כיסינו. על מידת ההקרבה שיש בשירות הקבע, דהיינו סכנת החיים הממשית והיקפה, אפשר לייחד דיון אחר. דבר אחד בטוח – אם זה קריטריון לתיגמול אינסופי, הרי סדירים ומילואימניקים קרביים מסכנים את חייהם לא פחות, וזוכים לתגמול סמלי, שאף מקוצץ.

בואו נעזוב לרגע את המשימות שצה"ל עוסק בהן בעשורים האחרונים – תחזוקת הכיבוש ופעילות מול אוכלוסייה אזרחית, ונתייחס רק להתנהלותו הארגונית-כלכלית. כל חייל פשוט שעיניו בראשו, כל אזרח/ית שבני משפחתו משרתים בסדיר ובמילואים – נאחזים חלחלה ועולות בהם שלל שאלות נוקבות לגבי צבאנו: כשירותו, נחיצותו, ומוצדקות הנטל הבלתי נסבל שהוא מטיל על החברה האזרחית ועל היכולת שלנו להמשיך ולממנו.

לכן, כאשר איש צעיר וחושב בוחר בקריירה צבאית, למרות היכרות מקרוב עם הסיאוב וההפקר, הוא בוחר לעצום עיניים ולהצמיד שפתיו לעטין. הוא עושה בחירה לגיטימית לגמרי, אך בוודאי לא עליונה מוסרית, של תועלת אישית. הוא מבין שהצבא יעניק לו יציבות כלכלית, ואולי אף רווחה ועושר, עד סוף חייו. הוא בוחר לחכות, כמו שומרי הסף, עד הרגע שבו יסיים למצות את התועלת הכלכלית מבחירת הקריירה שלו, ואז אולי ידבר – בעיתון, ברדיו או בסרט דוקומנטרי.

ראייה מפוכחת של קציני צה"ל הבכירים כבני אנוש, אינטרסנטיים, לא ערכיים במיוחד – קשה לנו, גם כשאנחנו מכירים אישית ומאוד מקרוב רבים מהם, ונחשפים לגודל קטנותם. קשה לנו הפרידה מהאתוס הצה"לי המהווה עדיין את המרכיב הדומיננטי בזהותנו כעם במדינתו. גדלנו על יפי המדים וטוהר הנשק. נראה לנו שבחינה מחדש של האתוס הזה תהיה חילול זכר הנופלים (היא כמובן לא, היא קידוש שמם). אהבנו את הצבאיות, היא מילאה את חיינו בתוכן והעניקה לנו ייחוד. מה נהיה עכשיו? סתם אומה של שמנמנים מקריחים שנוסעים לטורקיה.

קשה במיוחד להחזיק בעמדה אנטי מיליטריסטית במדינת ישראל, משום שחלק ניכר מהעם – המחנה הדתי-לאומי – לא רק שלא נפרד מהאתוס הזה, אלא עוד מחזק ומבצר אותו, בתערובת מזינה במיוחד של אידיאולוגיה ופרנסה. תהליכי ההדתה בצבא משקפים זאת באופן מלא.

אותי אישית לא תזכה עמדה זו בשקל נוסף לפנסיה (שבלאו הכי אף אחד לא נותן לי). היא בעיקר תגרום לי עוד נזק כלכלי וחברתי, כפי שיודע כל מי שמחזיק בעמדה אנטי מיליטריסטית במדינת ישראל. הלוואי ויכולתי לשתוק. מצד שני, הביקורת על גודלה המופרז של מערכת הביטחון ותקציביה, שאותה משמיעים שנים ארוכות ארגוני שמאל אזרחיים (כמו "פרופיל חדש"), בכל זאת מתחילה לחלחל גם לדיבור המרכזי בחברה הישראלית. ומי יודע? כשם שאנחנו בוחנים מחדש את הכולסטרול בתפריט יום העצמאות, ומציעים להחליפו במנגל טבעוני, אולי נבחן מחדש את מנת הקלישאות, ונעז להציע אופציות אחרות.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו