בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נשארת בחוץ

14תגובות

אמא שלי הייתה מורה, ועכשיו גם אני. בילדותי היה נדמה לי שמורה הוא מקצוע מצוין לאשה שהיא גם אמא. באחת וחצי היא כבר בבית, מגישה את השניצל לארוחת הצהריים של אחרי בית הספר ובודקת את שיעורי הבית.

היום, כשאני מלמדת קולנוע דוקומנטרי ועיתונאות במוסדות להשכלה גבוהה, קוראים לי "מרצה", או ליתר דיוק - "מרצה מן החוץ". אני עדיין חושבת שהוראה היא מקצוע מצוין, לנשים וגם לגברים. רק שהשניצל הסמלי נעלם מהתמונה. כדי להתפרנס מהוראה היום, צריך לעבוד יותר שעות וביותר מקומות.

בניית לוח העבודה השנתי שלי היא מלאכת מחשבת מורכבת, הליכה על פי תהום של שיקולים: מצד אחד, צורכי המערכות בכל אחד מארבעת או חמשת מקומות העבודה; מצד שני, לוח הזמנים של הילדים, החוגים ו"ימי הסבתא והסבא". הסטודנטים כבר יודעים שכשהשיעור מסתיים בשתיים או שלוש אחרי הצהריים, המרצה שלהם נעלמת מהכיתה במהירות שיא, ודוהרת אל נתיבי איילון כדי להגיע בזמן לגן ולבית הספר.

בכך ה"מרצה מן החוץ" אינה שונה משאר מאות אלפי האמהות העובדות בישראל. למעשה, בהשוואה לנשים אחרות, חייה של מרצה עצמאית, כמוני, דווקא טובים: לוח השנה האקדמי לא כולל עבודה ברוב החגים ובקיץ, וסוגר מעט את הפער בין מספר ימי החופשה של הילדים לאלה של אמא.

אז מה הבעיה? הרעיעות, או באנגלית ה-Precariousness של שוק העבודה, הפוגעת במיוחד במרצים שאינם עוסקים במחקר. אני מלמדת את מה שאני יודעת מעבודתי כעיתונאית וכבימאית קולנוע תיעודי. הייתי שמחה להמשיך לעבוד במקצועות היצירתיים והמרתקים האלה כעצמאית, אלא ששעות העבודה רבות וקשה לתכנן אותן והתגמול הכספי כה צנוע, עד שבשנים שבהן הילדים קטנים וחינוכם עולה אלפי שקלים בחודש, זה הופך להיות כמעט בלתי אפשרי. אפשרויות הבחירה מצטמצמות.

בחרתי בסיפוק הנובע ממקצוע ההוראה. עכשיו אני גם חולמת על מחויבות הדדית מעוגנת בהסכם, ביני לבין מקומות העבודה שאני אוהבת. לבתי ספר לאמנות ולתקשורת יש צבע, אופי וחזון שמתפתחים בהתמדה. הקשרים שנוצרים בין המרצות והמרצים לסטודנטים נמשכים לאורך שנים. מה שנפתח בכל שנה מחדש - הוא היקף ההעסקה. ברור שכמות העבודה תלויה בהיקף ההרשמה ובמקורות המימון של בתי הספר. אבל ברור גם, שהמעמד של המרצים ובעיקר המרצות הוא רעוע, רעוע מדי.

התארגנות עובדות ועובדים בהסכם קיבוצי היא צעד תובעני כלפי הנהלת בית ספר. הוא תובע הגדרה של תנאי השכר והעבודה בהסכם מחייב, שיכול לעלות למעביד כסף, ולגרור צמצום שעות עבודה ואפילו פיטורין. אבל הוא גם יוצר הכרה, המשכיות וערבות הדדית; ערכים שחיוניים לכל עובד, ובכלל זה המרצה, האמא, האשה ששואפת גם ליצור, גם ללמד, וגם להספיק מדי פעם לאכול ארוחת צהריים עם הילדים.
 

איילת בכר היא בימאית ומרצה החברה בארגון העובדים מען



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו