בין אבולעפיה לעיסוואי

מיכל פלג
מיכל פלג
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיכל פלג
מיכל פלג

סאמר עיסאווי שבת רעב מאז 1 באוגוסט 2012, יותר משמונה חודשים. הוא עדיין חי. גופו קרס אבל רוחו סירבה למות. עד היום המאתיים בערך, שביתת הרעב הנוראה של עיסאווי התנהלה בחסות שתיקה מהדהדת של התקשורת הישראלית. בסוף התחילו לדבר עליה. כמה סופרים יהודים אפילו כתבו לו מכתב וביקשו ממנו שיתחשב בנו ויפסיק להעיק על מצפוננו ולרעוב.

אבל הסיבה לשחרורו אינה הלב היהודי הרחום. הסיבה היא שיותר ויותר פלסטינים הזדהו עם מאבקו והפגינו, או כמו שאומרים בישראלית: התפרעו. גם בתחומי הקו הירוק, ביפו, בכיכר השעון, התקבץ קומץ מפגינים למשמרת מחאה למען שחרורו של סאמר עיסאווי. כיכר השעון היא טבור הבטן הגדולה של יפו, אם החומוסיות ומסעדות הדגים על החוף, אתר העלייה לרגל של שוחרי חומרי גלם בלדי ושורשי למטבח הישראלי העדכני. וכך עמדו המפגינים הספורים, ערבים ויהודים, מציגים את תמונתו של שובת הרעב עיסאווי בין מקדשי הזלילה של אבולעפיה ויועזר, בין דוקטור לק לחג' כחיל, בין הסועדים והקונים ותנועת המכוניות הסואנת לעבר השפע הקולינרי של יפו. בדיוק מעל לראשי המפגינים, על קיר מגדל השעון, מותקן שלט גדול שמבטיח תהילת נצח לחברי אצ"ל, משחררי יפו. בשלט לא נכתב, כמובן, שהאצ"ל היה ארגון טרור, או שלחבריו היה מה שנקרא בישראלית עכשווית "דם על הידיים". אבל אף אחד לא עצר להתווכח עם המפגינים על טרמינולוגיה, על מה שבין שחרור לכיבוש ובין לוחמי חופש למחבלים.

מדור הזירה

עיסאווי נעצר באינתיפאדה השנייה. הוא היה אז בן עשרים, ונידון ל-30 שנות מאסר על אחזקת נשק וחברות בארגון לוחם. אם היה לו דם על הידיים, היה נידון למאסר עולם. אז אין לו דם על הידיים, וכעבור עשר שנים שוחרר בעיסקת שליט. הוא היה בן שלושים וחשב להתחיל, סוף סוף, לחיות. הוא התכוון, מספר הדוד שלו, להתחתן. הוא רצה לקנות מכונית.

עיסאווי הוא תושב עיסאוויה, שנקראת עדיין כפר אם כי כל שטחיה החקלאיים הופקעו ממנה והיא בעצם שכונה צפופה מאוד בירושלים, סמוך להר הצופים ולאוניברסיטה, שכונה שסופחה לישראל דה פקטו ונכללת בתוך תחום גדר ההפרדה. כמה חודשים לאחר שחרורו מהכלא, ביולי 2012, עיסאווי נסע במכוניתו למוסך בשכונה אחרת; אבל השכונה הזאת נמצאת מעבר לגדר. בתוך המבוך הירושלמי הנפתל של הפרדה והפקעות, נישול לצורך גנים לאומיים, כבישים ליהודים בלבד וכבישי "מרקם חיים" לילידים, אסור לעציר משוחרר לתעות. עיסאווי נעצר במחסום בדרכו חזרה הביתה והוחזר לכלא מכוח תיקון חדש לחוק. ללא משפט, ללא אישומים, במעצר מנהלי, עיסאווי היה אמור לחזור ולרצות עוד עשרים שנה שנותרו לעונשו המקורי. עשרים שנים על מעבר קו - קו ההפרדה הפתלתל של בירת ישראל המאוחדת.

לנוכח העוול הגס הזה, הוא הכריז על שביתת רעב: "המעצר שלי", אמר, "לא צודק ולא חוקי, בדיוק כמו הכיבוש". אצא מכאן, אמר, חופשי או מת. עכשיו הוא משוחרר על סף המוות. משפטו נדחה מחודש לחודש, אבל דחיית המשפט במקרה זה היתה בגדר פסיקה, מי שדחה גזר על עיסאווי דין מוות. כל אותו זמן הוחזק במרפאה בכלא והועבר לבית החולים לכמה שעות כאשר מצבו החמיר והוא היה, כמו שאומרים בלשון רשמית, "בסיכון". מאחר שמשפחתו ושכונת עיסאוויה כולה יצאו למאבק על חייו, המשפחה והשכונה נענשו בפשיטות של הצבא והמשטרה, בקנסות של העירייה, בניתוק המים לבתים, בהורדת מכוניות מהכביש.

סאמר עיסאווי חי יותר ממאתיים וארבעים ימים ממים ומלח. המחשבה על כך עלולה לקלקל את התיאבון, ולכן הישראלים שעברו על פני תמונתו בדרך לחג' כחיל, לאבולעפיה ולחינאווי לא התעכבו לחשוב על עיסאווי הגוסס, על רוח ההתנגדות והשאיפה הטבעית לחופש, על משפט צדק או על זעמו הגואה של הנכבש. מי רוצה לחשוב על הכיבוש? בסך הכול רוצים לנגב חומוס ושיעזבו אותנו בשקט.

הכותבת היא סופרת

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ