בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יום ירושלים שמח

45תגובות

מחר יום ירושלים, ואני אומרת לעצמי: איזה מזל שהילדים שלי כבר גדולים, מאוד גדולים, ואני לא צריכה לגהץ להם חולצה לבנה לבית ספר. ולא, לא רק מפני שאני המגהצת הכי גרועה במזרח התיכון. זה שנים שילדי בגרו ואני פטורה מלהשתתף, גם פאסיבית, בצהלת חגיגות יום ירושלים. ילדי, באופן אירוני משהו, עברו בעצמם לגור בירושלים והם מדווחים על מצעדי יום ירושלים, שהם מפגן של גזענות וכוחנות.

את ירושלים "שיחררו" כשהייתי בת 10. לאורך שנות התבגרותי העמדתי פנים שאני חלק מההתמוגגות הלאומית סביב העיר שחוברה לה מחדש. התביישתי להודות, אפילו לפני עצמי, שאבנים לא עושות לי את זה. ביקורים בכותל לא שינו את ההרגשה. בפעם האחרונה – וזה היה לא מזמן – עברתי דרך מחיצות פרספקס מרובבות, בתא הבידוק טירטר מזגן חלון מחובר לצינור שנטף לתוך דלי, כיסאות כתר פלסטיק מילאו את הרחבה, וריח קל אך מובהק של ביוב ליווה אותנו מהחנייה. אכן, קדוש קדוש קדוש.

אבל זו לא הנקודה. "סטיילינג" של מקומות קדושים מעולם לא היה הצד החזק שלנו. הדיכאון שמשרה רחבת הכותל נובע מהידיעה שפעם היתה שם שכונה, פעם גרו בה אנשים. ב-67', רגע אחרי תקיעת השופר של הרב גורן, גילחו הישראלים את הרחבה מבתיה, ואני מניחה שלא שאלו את עצמם מאז לאן הלכו הערבים שגרו שם.

מאז אותה מלחמה בלענו אל קרבנו, במלתעותיהן של השכונות היהודיות המקיפות אותה ומתפתלות סביבה, את ירושלים המאוחדת. אפשר לדבר היום, במסגרת יוזמות שלום שונות, על חלוקה אפשרית של ירושלים, אבל רק לדבר. הקפדנו להשתרג בתוך העיר ומסביבה באופן כה לופת שאין שום מצב להתוויית קו כלשהו של חלוקה. ניתן להניח שבנייה זו נעשתה מתוך ראייה פוליטית מסוימת מאוד, המבוססת על רגשות לאומיים עזים ועל רגשנות משיחית. מאחר שאינני שותפה לרגשנות זו, בעבורי ירושלים, על כל קסמיה והוד קדומיה, היא טריז ענק בגלגלי השלום (כן, אני עוד תקועה עם העניין הזה, קשישה תמהונית שכמותי) ובוודאי לא אחגוג לה חגיגות מיותרות, מקסימום אנצל את היום הזה כדי להעניק את פרס החמלה האנושית למתנחלים שבשכונות הערביות במזרח העיר – שייח ג'ראח, סילוואן, ראס אל-עמוד – שנטלו על עצמם לגרש את התושבים הערבים מבתיהם, כשהם מסתמכים כמובן על החוזה הפרטי שנחתם בינינו – העם הנבחר – לבין אלוהים, חוזה שכולל בין השאר גם עיר קודש בשם ירושלים.

מאחר שמתנחלי ירושלים מבינים שאפילו בישראל קצת קשה להשתמש בהבטחה אלוהית כדי להשיג צו בית משפט בענייני נדל"ן, הם מנפנפים בחוזים ארציים ממאות קודמות, המוכיחים, לפעמים באופן מאוד מפוקפק, כי בתקופה מסוימת היו הבתים בבעלות יהודית. בעזות מצחם לא מרגישים איך על אותו מצח נוטפים אגלי חמאה נמסה, גושי ענק המתחממים בשמש הישראלית במאות אלפי בתים בטלביה, בקעה, עין כרם ובכל רחבי הארץ, שהיו בבעלות ערבית לאורך דורות ונתפסו על ידי תושבי הארץ החדשים.

פרידה ממקום מגורים אינה סוף העולם. אנשים רבים עושים זאת מבחירה. גם מצבים של פליטות או עקירה מבית, לפעמים בנסיבות קשות ואף טראגיות – פינוי שטחים, הימלטות ממלחמה, תוכניות פיתוח – הם לפעמים הכרחיים ומניבים גמול בעל ערך רב יותר: הסכם מדיני, פיתוח סביבתי, הצלת חיים. במקרה של מתנחלי ירושלים, מדובר בגירוש אנשים מבתיהם מתוך רוע אנושי גרידא. המתנחלים היהודים – קבוצת אזרחים חזקה השייכת לעם השולט, שיכולה לגור בכל מקום אחר בארץ, ושאין כל חרב על צווארה - מבקשים לגרש מבתיהם תושבים ערביים שהם מיעוט מוחלש, מופלה וחסר זכויות (וכל זה מתרחש בשכונות, אגב, שיש לגביהן עדויות רבות לשכנות טובה ודו קיום בשנים עברו) הסיבה היחידה לגירוש זה היא סיפוק יצריהם המשיחיים ותאוות הקדושה שלהם. אכן אנחנו עם מאוד קדוש. הנה, אפילו בית האח הגדול מלא חובשי כיפות ומנשקי מזוזות ומניחי תפילין.

"ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים" – אמרו יהודים לאורך כל הדורות ונשאו עיניהם לירושלים. רחמים? הצחקתם אותם ועשיתם להם עוד יום ירושלים שמח.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו