בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אנשים חמים אוהבים את נוחי דנקנר

19תגובות

אחת הסצינות הזכורות מסרטו עטור השבחים של אפרים קישון, "סלאח שבתי", מתארת מפגש משעשע בין מזכירת הקיבוץ הוותיקה לבין גיבור הסרט, המייצגים שני עולמות שונים. המזכירה הייקית מזדעזעת מהאופן שבו העולה החדש ממרוקו מתייחס לבתו כאילו היתה סוסה, ומעירה לו בקוצר רוח: "חבר, אנו חיים במאה העשרים". בתגובה עונה לה שבתי: "ואני חי במעברה".

נזכרתי בסצינה הזו כשראיתי את מפגן התמיכה שערכו היום ראשי הרשויות בפריפריה למען נוחי דנקנר. "התכנסו כאן להביע תמיכה במר נוחי דנקנר שסייע ותרם משאבים רבים לרשויות בפריפריה", פתח יו"ר השלטון המקומי וראש העיר מעלות, שלמה בוחבוט. "וכשאני אומר פריפריה, תזכרו: הפריפריה זה אנשים עם חום. אנשים עם אהבה. אנשים שיודעים לומר תודה".

בניסיון להסביר למה הפריפריה בכלל צריכה את התרומות של הגביר דנקנר הסביר בוחבוט, ש"יש חור גדול שמדינת ישראל השאירה. היא שכחה את ערי הפריפריה, קיצצה בתקציבים. ללא התקציבים האלה אנחנו לא יודעים מה היינו עושים. די לציין את הסיוע של אי.די.בי למרכזים רפואים סורוקה ורמב"ם, ושיפוץ בתי ספר ברחבי הארץ. למדינה לא היה כסף".

בכמה משפטים קצרים מעלה בוחבוט שתי נקודות חשובות ושסע חברתי אחד גדול. הנקודה הראשונה היא, שכל מפגן התמיכה הזה לא היה מתרחש אם דנקנר לא היה מוצא בעשור האחרון את הפירצה הברורה לעין – אוזלת היד של הממשלה בכל הקשור להשקעה בפריפריה – ותורם למקומות הנכונים המשוועים לכספים. לכן, יותר מהכל, מפגן התמיכה הזה מבטא קודם כל את כוחו האדיר של המגזר השלישי בישראל, לאור הנסיגה הקיצונית של המדינה מהשקעה בתחום הרווחה בעשור האחרון. לפי הפרסום האחרון של הלמ"ס, המגזר השלישי הוא מוקד פעילות כלכלי משמעותי בישראל, כשפעילות המלכ"רים ב-2011 תפסה 5.6% מהתמ"ג והעסיקה כ-375 אלף עובדים.

ראשי הרשויות בפריפריה התייצבו במסיבת העיתונאים לא רק כדי להגיד תודה לדנקנר, אלא גם כדי לומר בפה מלא: המדינה בגדה בנו, ולכן נצדיע לבעל המאה שדאג לנו. ההתעמקות במקור הכסף של בעל מאה, בין אם הוא מגיע מכסף ציבורי או פרטי רק באופן חלקי, היא פריווילגיה שראשי הרשויות בפריפריה לא מעניקים לעצמם, או לפחות מעדיפים לשים בצד. מה שמוביל אותנו לנקודה השנייה: לכסף יש צבע. ואם לא צבע אז לפחות שיוך גיאוגרפי. כי כסף שמגיע לפריפריה זוכה להכרת תודה גדולה וחמה יותר – כדברי בוחבוט. כך, גם קשה לחמוק מהשיוך האתני – ראשי הרשויות שהשתתפו במסיבת העיתונאים היום, כמו שלמה בוחובוט ממעלות, דוד בוסקילה משדרות, שמעון לנקרי מעכו, הם – למה נכחד- מזרחים ברובם, שבמקרה, אבל רק במקרה, חיים בפריפריה. או איך שבוחבוט מכנה זאת: "הפריפריה זה אנשים עם חום. אנשים עם אהבה. אנשים שיודעים לומר תודה".

מנגד, עומדים כלי התקשורת בתל אביב, התנועות לאיכות השלטון ולחופש המידע למיניהן, מדברים גבוהה גבוהה על שקיפות וטוהר המידות, נלחמים על הצורך לחשוף את יעדי התרומות ומתקוממים על האופן שבו דנקנר קונה את דעת הקהל בנזיד עדשים, שמקורו בחברות הציבוריות שלו, כדי לנצח במאבק הציבורי על השליטה באי.די.בי.
ראשי הרשויות מקשיבים לכל הביקורת הזאת, יודעים שאולי היא נכונה בחלקה ושאולי עושים בהם שימוש ציני למאבק ציבורי, ועדיין בוחרים להשיב: "או-קיי, ואנחנו חיים בפריפריה". ולכן, כל עוד המדינה אינה מסמנת אותנו כיעד עדיף להשקעה, נמשיך ליהנות מאותם כספים לא מסומנים אולי, ונודה בחום, כמו שרק אנחנו יודעים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו