בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ברון מינכהאוזן שלנו

97תגובות

פגשתי את יורם קניוק לראשונה כשהייתי נער, אי שם בשנות השישים. הוא היה מעין ג'יימס דין, צעיר יפה תואר, עם סיגריה בזווית הפה וכוסית ויסקי ביד, ולצדו יפהפייה תמירה וחלומית בשם מירנדה. השמועה (שהוא עצמו הפיץ) אמרה שהיא מצאצאי ה"מייפלאואר", ספינת המהגרים הראשונה שהגיעה לחופי אמריקה. אבי, אהרן מגד, היה העורך הראשון שלו. הוא קלט אותו ב"משא", המוסף הספרותי של "למרחב", כמבקר תיאטרון, בעיקר כדי לתת לו קצת פרנסה, כשחזר מגלות ממושכת בניכר.

לא היה קל לערוך את קניוק, כי לא היו לו גבולות – לא בתוכן ולא בצורה. הכתיבה שלו היתה ונשארה כאוטית, אבל היה בה קסם שבגללו היית מוכן לסבול את ההתפרעות. אני זוכר את אבי נאנק תחת עול הטקסטים של קניוק, מנסה לשוות צורה למאמריו הפראיים, בעידן שבו נייר העיתון עוד לא סבל הכל. אני חושב שאבי הסכים לטרוח עליו כל כך, כי הוא הבין שקניוק אינו רק פורץ גבולות ופורק עול, אלא גם פורץ דרך. הוא היה חלוץ ה"ניו־ג'ורנליזם" עוד בטרם הוטבע המושג הזה. הוא לא כתב על הצגה, אלא על יורם קניוק מבקר בתיאטרון. ההצגה לרוב היתה גרועה ומשעממת, כדרכן של רוב ההצגות, אבל הסיפור שקניוק סיפר היה תמיד מרתק. הוא סיפר בדרך כלל על עצמו, ועל עצמו הוא ידע לספר יפה.

הוא היה גדול מטפטפי השמות. הוא לא עבר סתם ברית מילה, אלא ביאליק היה סנדקו. הוא לא היה סתם בגן ילדים, אלא אשתו של ברנר היתה הגננת שלו. הוא לא היה סתם בבית ספר, אלא טשרניחובסקי היה הרופא באותו מוסד. אביו לא היה סתם קצין בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, אלא היטלר - לא פחות ולא יותר - היה רב־טוראי ביחידה שלו.

את הפטנט הזה הוא לקח לכל מקום. בתוך תוכו, גם מלחמת השחרור היתה המלחמה הפרטית שלו. תיאטרון תש"ח. בספרו הנושא את שם השנה הטרגית הזו לא־לשווא, הוא עצמו נמצא בכל אתר ואתר: בטבח בדיר יאסין, בהורדת מעפילים בחוף קיסריה, בקרב הדמים בקסטל, על סיפונה של "אקסודוס", בלחימה פנים־אל־פנים במסדרונות מנזר נוטרדם.

אתה שואל את עצמך איך נער בן 17, פלמ”חניק נועז ורב־פעלים ככל שיהיה, היה נוכח בכל הצמתים ההיסטוריים האלה, שחלקם התרחשו פחות או יותר בו־זמנית. התשובה היא, שקניוק היה נוכח שם, מבחינות מסוימות, יותר מאלה שהיו שם באמת. הוא היה נוכח שם, כמו שהמינגוויי נלחם לצד האיטלקים נגד האוסטרים, או לצד הרפובליקאים נגד פרנקו. היה או לא היה, לא זו השאלה.

לא זו השאלה, כי מי שהיה שם במציאות, לרוב לא היה שם באמת. לדוגמה, כבנו של אחד ממייסדי שדות ים העסיקה אותי לא מעט השאלה, איך ייתכן שחברי הקיבוץ לא התעניינו בגורל שכניהם הבוסנים־המוסלמים, שגורשו מכפרם קיסאריה על לא עוול בכפם, בעיצומה של מלחמת השחרור. "הרי הם היו שכנים טובים", תבעתי מאבי את עלבונם; "לדבריך, הם לימדו אתכם לדוג, סיפקו לכם ירקות טריים מדי יום. איך לא התעניינתם?". "באמת מוזר", השיב אבי, כעבור יובל שנים.

אבל קניוק, שאולי לא ממש היה על חוף קיסריה כשהבוסנים עשו את דרכם צפונה לעבר לבנון, כפי שהוא מספר ב"תש"ח", תובע את עלבונם כאילו היה באמת עד ראייה לעוול הזה. הוא מתאר את שיירת הפליטים, על הנשים והטף, במקומם של אלה שאולי היו שם פיזית, אבל עצמו עין. הוא מתאר את שאירע במקומם של הפלמ”חניקים וחברי הקיבוץ, שהניחו לחברם ישקה שדמי (זה שעצם שתי עיניים כעבור כמה שנים בעת הטבח בכפר קאסם) לירות באוויר ולהבריח את השכנים לכל הרוחות.

אני זוכר שלפני כמה שנים, במסגרת תחקיר שעשיתי, ישבתי עם אייק אהרונוביץ', רב־החובל של "אקסודוס", בביתו המשקיף על חוף קיסריה, והוא חירף וגידף את קניוק על היותו בדאי ומתחזה. "איפה הוא ואיפה אקסודוס?" זעק אייק. והחרו החזיקו אחריו גם לוחמים שהשתתפו בקרב הקסטל, לאחר שקראו את חוויותיו ב"תש"ח".

אף אחד מהם לא הבין, שקניוק לא באמת התיימר "ליצור היסטוריה" כמוהם. הוא "יצר היסטוריה", כמו שהברון מינכהאוזן יצר היסטוריה. כשאמרתי את זה לקניוק, אחרי שקראתי את ספרו, הוא לא מחה, אלא צחק. מצא חן בעיניו התואר הזה. הוא מצא חן בעיניו בעיקר מאחר שיצא בשלום מהגוזמאות שלו. והוא יצא מהן בשלום מאחר שגם אם הסיפורים שלו לא היו אמיתיים, הם היו נכונים.

הוא לא יצר היסטוריה אחת, אלא המציא עשר היסטוריות בבת אחת, כמו שסופר אמיתי צריך לעשות. הוא הוציא למלחמת השחרור את המיץ, כי זה מה שמישהו היה צריך לעשות. היה נחוץ סוף־סוף לתת את הקונטרה להורדת הפליטים היהודים מאוניות המעפילים אל חוף קיסריה. על החוף הזה צעדו לא רק פליטי שואה, אלא גם פליטי הנכבה, והם לא שרו "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם".

מה זה משנה אם קניוק היה או לא היה שם. הוא יכול היה להיות שם, ואולי כמעט היה, וכסופר הוא בוודאי היה. לכל הפחות בעיני רוחו. כי זהו ה"היות" של סופר: להיות בעיקר בעיני רוחו, לתפוש את רוח הזמן. ואת רוח הזמן ההוא אי־אפשר לטעון שקניוק לא תפש. הוא היה מאלה שחיו את תש"ח כל חייהם. הוא תפס בקרניו את השור של תש"ח. תפש בזמן אמת את האסון הדו־צדדי, שלנו ושלהם. הוא היה מראשוני השונאים של הישראליות, המשחיתה כל חלקה טובה בתרבות העברית, מרד בישראליות כמאהב נכזב.

את הזווית הזו אהבתי אצלו מנעורי. היא היתה אנטי־תזה לכל התזות שעליהן גדלנו. הרבה פעמים לא האמנתי לו, כנראה בצדק. ידעתי שהוא גוזמן. אבל מצד שני חשתי בהתנגדות הרבה יותר גדולה לתזות שמאכילים אותנו בהן. התזות האלה, שנגדן יצא קניוק בגוזמאותיו, בכזבים האולטימטיביים, היו הרבה יותר מסוכנות מסתם כזב. הן היו שקר וכזב.

הדבר המעודד הוא, שבערוב ימיו נהפך קניוק מסופר שרוב חייו נחשב ל"פרינג'", קצת בשוליים, לגיבור תרבות, והגרסה שלו לתש"ח זכתה להמוני מאמינים. ככל שהתנער יותר מיהדותו ומישראליותו, ככל שנואש יותר מהמדינה והתעקש שהיא לא תחזיק מעמד, כך אהבו אותו יותר. זו תופעה מעניינת, שאומרת דרשני מעבר לקניוק. אולי המסקנה ממנה היא, שישראל אינה "מגוחכת, קהה, שפלה, אפלה, חולה" – כמו שטען על ערש דווי - אלא להיפך; שאחרי שנות דור יש בה ציבור גדול המסוגל לעכל את הזווית החדה ואת הסגנון המרדני שלו. ציבור, שלמרבה האבסורד לא היה קיים בתקופה שאליה קניוק כל כך התגעגע.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו