בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נפקדים נוכחים מאוד

67תגובות

ב-1950 חוקק חוק נכסי נפקדים, המתייחס בעיקרו לפלסטינים תושבי ארץ ישראל שעזבו את מקום מושבם מנובמבר 1947 ואילך, ועברו לאחת מהמדינות שהוגדרו כאויבות ישראל. אלא שהחוק נוסח באופן רחב, הכולל גם פלסטינים שנותרו בישראל ונהפכו לאזרחיה. בהגדרתו המרחיבה כונו כולם "נפקדים" - בלי להבחין בין הפליטים שמחוץ לישראל לתושבי ישראל שנותרו עמנו.

החוק איפשר לאפוטרופוס לנכסי נפקדים ליטול את נכסיהם, ולמכרם לרשות הפיתוח, שמוסמכת למכרם לאחרים. בכך קרקעות שהיו בבעלות פלסטינית עד 1948 הועברו לשליטת מוסדות המדינה והקרן הקיימת. ההצדקה, לכאורה, להגדרת הנפקדות היא ייחוס "אויבות" לפלסטינים אלה. ואולם הגדרה זו היא בעייתית כאשר מייחסים אותה גם לאזרחי המדינה עצמה. זוהי אחת הבעיות הקרדינליות ביותר העומדות לפתחה של ישראל, שאותה היא מקפידה להדחיק מזה 65 שנה. אך בכך לא תם הקושי.

מיד לאחר מלחמת ששת הימים החילה ישראל את החוק הישראלי על חלק מהגדה המערבית דאז, וכינתה אותו "מזרח ירושלים". מאותו רגע הפכו תושבי הגדה שהם בעלי קרקעות ובתים במזרח ירושלים, לנפקדים, מה שמאפשר להעביר את נכסיהם שבמזרח ירושלים לידי יהודים.

היועץ המשפטי לממשלה דאז מאיר שמגר קבע ב-1968 שאין להחיל את חוק נכסי נפקדים על נכסים שבמזרח ירושלים השייכים לערביי הגדה. כך חזר וקבע גם היועץ מני מזוז ב-2005. העילה להפיכת ערביי הגדה לנפקדים ביחס לרכושם שבמזרח ירושלים היא עצם החלת החוק הישראלי שם. אולם – לשיטת היועצים שמגר ומזוז - עילה זו אינה מצדיקה נישול אדם מרכושו. ולמרות זאת הממשלה הנוכחית דורשת מבית המשפט העליון להחיל את החוק כלשונו, ולמצות את האפשרות ליטול נכסים במזרח ירושלים השייכים לערביי הגדה - ולהעבירם לידי יהודים בחסות החוק.

עתה, נוכח ארבעה ערעורים התלויים ועומדים, קבע בית המשפט העליון שאין מנוס מלקיים דיון עקרוני בסוגיה, ובאופן חריג ביותר, דרש מהיועץ המשפטי יהודה ויינשטיין להתייצב לפניו אישית. בהחלטתו שלח בית המשפט רמז עבה ליועץ - אולי ישקול לנהוג ברוח החלטתו של שמגר מ-1968? לכך מתווספת שאלה ששאל אחד משופטי ההרכב לעניין החלת החוק על ישראלים־יהודים תושבי הגדה שיש להם נכסים בירושלים - האם גם נכסיהם יהיו בגדר נפקדים? למרבה ההפתעה, ויינשטיין לא הבין את הרמז. בניגוד לעמדת קודמיו, הוא הודיע כי עמדת הממשלה היא המקובלת עליו.

הסוגיה העקרונית המונחת כעת על השולחן הציבורי, היא סוגיה מדינית בכסות משפטית. כסות זו מעוררת שאלות כבדות משקל. למשל, הכיצד מייחסת הממשלה “אויבות” לתושבי הגדה כאשר הם נמצאים תחת שלטון צבאי ישראלי? בכל מקרה, ב-1970 קבע המחוקק שתושבי מזרח ירושלים אינם “נפקדים” עוד ואינם בגדר “אויבים”; האם ניתן לחזור ולקבוע שתושב ירושלים נהפך שוב לנפקד רק משום שעזב יום אחד את ביתו ועבר לגור כמה עשרות מטרים ממנו, ובין ביתו למקום מגוריו החדש עובר במקרה קו הגבול השרירותי של “מזרח ירושלים”? והיהודים תושבי הגדה - האם מישהו מעלה בדעתו ליטול את נכסיהם לפי חוק זה? התשובה ברורה מאליה, ומלמדת שהממשלה ויועציה המשפטיים במשרד המשפטים סבורים כנראה שניתן להחיל חוק אחד באופנים שונים לחלוטין, על בסיס הבחנה לאומית־אתנית, שאין בלתה ולו בדל נימוק אחד.

אבל הסוגיה המשפטית היא כסות לסוגיה האמיתית המונחת לפנינו. מזרח ירושלים, בחלקה, היא עיר ערבית. כזאת היתה לפני מלחמת ששת הימים וכזאת נותרה. סיפוחה לישראל נעשה באופן חד־צדדי ובניגוד לדין הבינלאומי. אין מדינה בעולם המכירה בסיפוח זה. לכן ירושלים היא סוגיית ליבה במשא ומתן המדיני עם הפלסטינים. פתרונה מהווה תנאי להסכם שלום. מתן היתר בחוק לגזול רכוש מפלסטינים ולהעבירו ליהודים, מכוח השליטה הישראלית במזרח ירושלים, רק מרחיק אותנו ממציאת פתרון מדיני לקונפליקט בין העמים. דרך זו רק יוצרת מדנים, שנאה ומרירות, וזורעת ייאוש ופורענות. פירותיה הבאושים מוכרים לנו.

מדוע הממשלה נוהגת כך? הרי הנושא כה טעון ומשליך על מעמדה הבינלאומי המתדרדר והולך של ישראל. ממשלות לפניה נזהרו בו (אף שחלקן כשלו בכך). לפיכך עולה החשד שמא הממשלה מנסה לגלגל את תפוח האדמה הלוהט לפתחו של בית המשפט העליון. וכי מדוע לו לראש ממשלתנו, שמפלגתו המקרטעת זכתה רק ב-20 מנדטים, להצטייר כמי ש"נכנע" לפלסטינים ומוותר על העברת רכוש ערבי לידיים יהודיות כשרות, כשהחוק מאפשר זאת? ואם ראוי לנהוג אחרת - תמיד אפשר לסמוך על בית המשפט העליון שיעשה את העבודה השחורה ויגיד "לא". ואז תרוויח הממשלה פעמיים: גם תיראה כממשלה יהודית גאה שמי שהכניעה הוא בית המשפט העליון; ו”על הדרך” גם תוכל לזרוק כמה בליסטראות של יחצנ"ים־מטעם על בית המשפט העליון "השמאלני", ולהחלישו.

על הממשלה אין להתפלא. היא לא המציאה את הגלגל, ההולך ומתגלגל לפנינו כבר שנים ארוכות. אך התנדבותו של היועץ המשפטי לשכב על הגדר עבור הממשלה - היא התמוהה. הרי יש אפשרות שעמדתו תיכשל בבג"ץ – כמו שכשל בארכה שביקש בפרשת מגרון - ובכך יביא להחלשה נוספת במעמד מוסד היועץ. והרי "הקליינט" שלו הוא הציבור והאינטרס הציבורי. כלום שכח היועץ את מי הוא משרת?

הכותבת היתה נציגת היועץ המשפטי לממשלה בוועדה לשחרור נכסי נפקדים, ומנהלת המחלקה לתפקידים מיוחדים בפרקליטות המדינה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו