בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דמוקרטיה לא תצא מקהיר

30תגובות

המהפכות במצרים מלוות אותי כבר בשני אירועים משמעותיים בחיי. ילדי השלישי נולד יום לפני שההמונים בתחריר הכריחו את הנשיא מובארק להתפטר וזעזעו את העולם. הלילה הראשון שלו עבר אתי, מול השידורים הישירים מן הכיכר, כדי שאמא שלו תוכל לישון. עוצמות האנרגיה שפעמו בתחריר הגבירו את אלו שחשתי בכל מקרה. לצד בני - חברה אזרחית נולדה.

הפעם אנחנו עוברים דירה. אירוע שפחות נותן ביטוי לאושר טהור, אבל עדיין כזה שתובע ערנות מתמדת כמו האירועים עכשיו בתחריר. מה נולד עכשיו בקהיר?

בניגוד להתרגשות המהפכה הראשונה, יש משהו חמוץ בתמונות בנאומים ובתגובות שמגיעים בימים אלו מקהיר. המוני מצרים עומדים בכיכרות, צעירים וצעירות רוקדים ברחוב, אפילו זיקוקים יש. ובכל זאת. מה שקורה שם בימים האחרונים הוא לא מה שקרה לפני שנתיים וחצי.

רבים בישראל רוצים לראות במתרחש ניצחון של "הטובים". אלא שהמראות והמסרים שמגיעים מדרום אינם מתאימים בהכרח לסיפור האופטימי של חסידי הדמוקרטיה. שר ההגנה, לבוש במדי שרד, מודיע מול המצלמות שהדיח את הנשיא הנבחר והמכהן, ודחה את ניסיונותיו של אותו נשיא למצוא פשרה. הנשיא עצמו, כך נמסר, מוחזק במתחם צבאי שמור. תחנות טלוויזיה איסלאמיות נסגרות. מנהיגי האחים הבכירים נעצרים. אם זה הולך/נשמע/מריח כמו הפיכה צבאית, זו הפיכה צבאית.

איך זה שהדמוקרטיה האמיתית, זו שאין בה מקום לדתיים פנאטיים ולא למדינות הלכה, מושגת על גבי כידונים? יש פרשנים שאומרים שדמוקרטיה צריכה להתגונן. הם מסבירים שאין דבר פסול בהפיכה שבחסות הצבא משום שהיא דוחקת את האחים המוסלמים, אויבי הדמוקרטיה. הם אומרים גם שאסור לשכוח את כל המצרים שיצאו לרחובות – לדבריהם, הצבא שהדיח את מורסי משקף את רצון העם. העניין הוא שנטילת יוזמות דמוקרטיות היא לא אחד מתפקידיו של הצבא. אצלנו נשמעות קריאות על "פוטש" בגלל תככי חצר (פרשת הרפז). מה היינו חושבים על הגנה אקטיבית של הצבא על "הדמוקרטיה" בישראל? האם היינו מקבלים אותה?

הברית האזרחית שהמליכה את הצבא על מצרים יוצאת דופן. נכון, מיליונים יצאו לכיכרות. ובכל זאת, מי שניהל בעבורם את המו"מ וקיבל בשמם את ההחלטה לתמוך בהפיכה היא קבוצה קטנה של מי שרואים את עצמם כשירים לכך. קבוצה זו מורכבת משני יסודות בולטים: האליטות של המשטר הישן (אנשי ביטחון ואנשי עסקים המקורבים לשלטון מובארק), וצעירי הפייסבוק הליברליים. הברית הזאת זכתה לתמיכה ציבורית, בין השאר, מן המפלגה הסלפית א-נור, יריבתה הגדולה של האחים המוסלמים.

בחיבור הזה טמון הגורם העיקרי לחמיצות המלווה את האירועים. מתברר שיש שני סוגים של חברה אזרחית. אחת נולדה בתחריר והתגבשה לאחר ניצחונם של האחים המוסלמים בבחירות. החברה הזאת דוגלת בניסוי בתנועה. יש בה מגוון של רעיונות ושיטות שונות להבחין בין טוב לרע, וכולן מתקיימות במגע מתמיד זו עם זו, מתחככות ונסוגות, מתחרות ומשתפות. זו לא בהכרח חברה ליברלית, כי החברים בה מתייחסים מאוד ברצינות למסורות ולאמונות שלהם. אבל זו חברה דינאמית וסולידרית למרות השוני בין רכיביה.

תנועת האחים המוסלמים קמה על חזון של מסורתיות דינאמית כזאת. גם אם הנהגתה עשתה לא מעט טעויות בשלטון, נדמה שמחויבותם של האחים לחזון הזה בעינה עומדת.
החברה האזרחית השנייה נולדה עכשיו, במהפכת יוני 2013. מי שחבר בה חושש ממסעות וחושש מחיכוכים. החברה הזאת מבקשת יציבות בין היתר באמצעות הפרדה בין "טובים" ל-"רעים". החברים עסוקים כל הזמן בהפרדה. האליטות של המשטר הישן מפרידות בין המקורבים לצלחת, שלהם מגיע לשלוט ולהתעשר, לבין למי שאינם קרובים אליה כלל וכלל, ולכן לא מגיע להם דבר; הליברלים מפרידים בין "הציבור הנאור" המשכיל ולעתים גם האמיד, לבין מיליוני המצרים הדתיים ועל פי רוב עניים, שקולם נשמע לראשונה בבחירות לפני שנה. גם הסלפים, בעלי בריתם החדשים, מפרידים: בין כופרים לבין צדיקים. הצבא הוא בעל הברית הקלאסי של כל מי שרוצה יציבות דרך הפרדה. בצבא כולם ידידים או אויבים, מנצחים או מפסידים. היוזמה הניטרלית כביכול של הצבא להפוך למבוגר האחראי משקפת את ערכי היסוד של החברה האזרחית השנייה. אין בה שום מחויבות לדמוקרטיה; יש בה מחויבות לסדר שצריך להיות. כל מי שלא צריך להיות בשלטון כי הוא אינו ראוי, לא יהיה ובזה נגמר הדיון החברתי.

הדיון הזה אינו זר לנו בישראל. אנחנו מכירים לא רע את שתי החברות, זו שיוצאת למסע וזו שמבקשת להישאר נטועה בין קווי ההפרדה שלה. הניסוי המצרי שהתחיל בראשונה ב-2011, נראה כאילו הוא מסתיים ב-2013. האם זה המסלול שצפוי לכל המחאות החברתיות המתרחשות בעולם?

הכותב הוא מומחה למחשבה שיעית מהפכנית, וחוקר של המפגש בין תיאולוגיה ופוליטיקה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו