בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רע למות בעד הורינו

10תגובות

הדי הקינה "עוקד נעקד והמזבח" מיום כיפור עדיין מהדהדים באווירת חג הסוכות, שערי השמים ננעלו ואתם נחרץ מי לשבט ומי לחסד.

שנה זו החלה ברוע הגזירה, בעוללים קטנים שכל חטאם שנולדו להורים מטורפים, הורים שאישיותם מאכלסת נפשות פרועות שלא יודעות מנוח אלא אם יקיזו את דמם ואת דם ילדיהם, בשר מבשרם – האם שרצחה את ילדיה בירושלים והאב שהשליך את ילדיו מגג בניין בתל אביב.

נדמה שהציווי האלוהי שלאורו עם ישראל מקדש את החיים, "קח את בנך יחידך אשר אהבת והעלהו לי לעולה", מקבל משמעות חדשה אכזרית ומפלצתית.

המולך המודרני חסר חמלה. משפחות רבות, אומללות כל אחת בדרכה, מפתחות דור חדש של אומללות. אותו דטרמיניזם חברתי הולך ומשתכלל עם הזמן ויוצר אנשים מצולקים, פרועים, חיות טרף חסרות חמלה. החברה המודרנית נאלצת להתמודד עם זוועות תוצרת בית, זוועות קשות לעיכול.

טוב למות בעד ילדנו, או טוב למות בעד הורינו, לא ברור מה בא קודם.

גדלתי בשכונה ענייה ואלימה בירושלים, האלימות היתה ברחובות, בתוך הבית ובין המשפחות. רבים מהילדים והנשים הוכו דרך קבע. אצלנו בבית המצב לא היה שונה, הייתי ילד קטן כשאבא שלי עזב את הבית, אבל הוא הקפיד לחזור כדי להכות את אמי ולשבור את הרהיטים בכל פעם ששלחה אליו בקשת מזונות. אחי הגדולים ספגו ממנו מכות, אני נגאלתי מכך אך ספגתי אלימות מסוג אחר – נקמנות הדדית של הורה אחד בשני דרך הילדים, הצקה על דרך קבע והשפלה תמידית. המקרה שלנו היה אחד מיני רבים. היו מקרים קשים יותר של עוני מחסור, אבות שנעלמו או לא תפקדו כהורים כלל, אלא כבוגרים מתוסכלים מכי נשים וילדים. אבל בכל המציאות העגומה הזאת לא היתה כל כוונת רצח. השכונה, למרות הכל, היתה ספוגה בחמימות חברתית, שבה כולם דאגו לכולם, הגורל היה נחלתם של כולם וגם נחמתם. אני למשל אכלתי דרך קבע אצל אמא של חברי הטוב ישראל, שהיתה מאכילה את ששת ילדיה בנוסף אלי. נשים שברחו מבעלים מכים התחבאו אצלנו בחצר שהכילה כמה משפחות, גם פושעים קטנים מצאו מקלט מפני החוק בחצר הרחבה שלנו. זאת היתה אלימות שנבעה מתסכול של חבורת מהגרים, שלא צלחה דרכם או שהופלו לרעה. מריבות פנימיות וחיצוניות היו נחלת הכלל, אבל הכלל יצא תמיד להגנת החלשים.

היום כל משפחה מסתגרת בביתה, הפרטיות חשובה יותר מכל דבר אחר, הילדים כבר לא משחקים ברחוב, הכל נשאר בחדרי חדרים או נתון לחסדי רשויות הרווחה. שאלת המחקר בעקבות המקרים הנוראיים הללו צריכה להיות: האם הרצון הבלתי נלאה לפרטיות ולביטחון אישי לא יצר כאן חברה אלימה עוד יותר, קרה ומנוכרת?

כאשר ראש הממשלה יוצא השכם וערב בהצהרות לוחמניות ומשתמש בחלקי פתגמים כמו "אם אני לי מי לי", תוך שהוא שוכח במתכוון את ההמשך החשוב לא פחות: "וכשאני לעצמי מה אני" – יש מי שסופגים זאת. העצמת הכוח והבריונות מחלחלת אל כל שכבות החברה ומשפיעות לרעה על אנשים מעורערים בנפשם.

לו היה יהודה עמיחי עמנו היום, אולי היה נדרש לשנות את מלות השיר "אלוהים מרחם על ילדי הגן". נדמה שהמלה "רחמים" נהפכה להיות גסה גם לילדי הגן. בעת הזאת, גם הם זוחלים שותתי דם.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו