בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הלווית הרב ופיספוס הציונות

44תגובות

מורת הרוח שעוררה יציאתם של כ-800 אלף איש להלווייתו של הרב עובדיה יוסף הפליאה אותי. פגאניים, חסרי תרבות, חסרי כבוד ועוד כהנה וכהנה קילוסים ותשבחות הורעפו על מאות אלפי אנשים שכיבדו את רבם בדרכו האחרונה. אחדים פקפקו בנכונות המספרים, אחרים דיברו על חזון אפוקליפטי - סופה הקרב של מדינת ישראל כפי שאנחנו מכירים אותה.

בשבילי, ישראלית, חילונית, ממוצא מעורב (אבא מזרחי, ואמא אשכנזית) הלוויה הגדולה ביותר שנערכה במדינת ישראל מסמלת את הפספוס הגדול של הציונות, את הנתק החד והמאולץ שעשתה מן הדת היהודית ומן העולים ממדינות המזרח, והתרבות היהודית שהם הביאו איתם.

ראשית הפספוס היהודי: החלטת ראשי ההסתדרות הציונית, בראשותו של דוד בן גוריון, למסור את העיסוק בדת לממסד האורתודוכסי - החלטה שנעשתה לצורך גיוסם של הדתיים האשכנזים להסכם על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, הייתה גורלית, ואת תוצאותיה הרעות אנחנו חווים בחיי היום יום שלנו - בשלטון הרבנות הראשית, על עוולותיו נגד נשים ואחרים. שלטון האורתודוכסיה הדתית בחיינו לא היה מחויב המציאות, והמדינה הצעירה יכולה הייתה לאמץ אל מוסדות הדת שלה מסורות אחרות, סובלניות יותר, כמו אלה שהיו מקובלות בבתים רבים של יוצאי עדות המזרח.
הדיכוטומיה הציונית בין תחומי האחריות של הרבנות הראשית ומוסדותיה, לבין החיים האזרחיים והפוליטיים הולידה יצור כלאיים, שכופה על החילוניים מנהגים לא להם, פעמים רבות בעלי השלכות גזעניות ושוביניסטיות, ומרחיק אותם מהתקרבות מלומדת אל המקורות. בדחייתה את היהדות הותירה הציונות האשכנזית ברובה את המונופולין על הדת בידי הרבנות בלבד, והותירה את החילונים ואת המזרחים לבחור בין שתי אפשרויות בלבד: לציית לחוקי האורתודוכסיה בעת הצורך ובלית ברירה, ובשאר הזמן לחיות כחילונים גמורים - או להפוך אורתודוכסים. האופציה האמצעית, השפויה יותר, שאני מכנה אותה כאן בשם קוד "מזרחית" - נשללה מהם.

אולי זהו חזון רומנטי, אך בעיני רוחי אני יכולה לראות מדינה יהודית, שרוח מזרחית נושבת ממנה, שרכיב הדת היהודית שבה הוא פלורליסטי וסובלני יותר (כן, קצת ברוח הפסיקות המדוברות של הרב עובדיה) ושמכירה במדינות הלבנט שסביבה כשותפות פוטנציאליות.
יהודי המזרח שהגיעו לארץ ישראל במאה ה-19 לא חוו את אותה עוצמה של שנאה כפי שחוו יהודי אירופה, ועל כן לא ראו בציונות את שלילתה של הגלות, אלא את המשכה הטבעי של הרעיון הדתי של הגאולה. היהודים בני המזרח, על יהדותם הסלחנית יותר, על התרבותית הערבית-יהודית שלהם, יכלו היו לשמש מודל תרבותי ומדיני למדינה הצעירה. הקירבה התרבותית הזו הייתה עשויה לייצר כאן שותפות ערבית-יהודית, במקום דיכוטומיות קשות של מזרח מול מערב, שהצמיחו תנועות ימין ושמאל לבנות בבסיסן וגזעניות כלפי עמי האזור בכלל, וכלפי הפלסטינים והערבים-היהודים שבקרב מצביעיהן בפרט. מצביעי ש"ס, שחלקם הגיעו מקרב הליכוד, היו מוכנים לבלוע את צפרדע אוסלו, וללכת עם ראש הממשלה יצחק רבין להסכם שלום שיכלול ויתור על ההתנחלויות. מי שלא היו מוכנים להסכם כזה היו המתנחלים האידיאולוגיים – אשכנזים ברובם המוחלט.

מצביעי ש"ס המסורתיים, באו לא רק מקרב החרדים, אלא מכלל הציבור המזרחי, והם ציפו ממנה לחולל מהפכה מזרחית-חברתית-דתית. על המהפך הדתי אין עוררין, ויעידו על כך מאות בתי הספר, האולפנות והישיבות של רשת אל המעיין. אך המהפכה המזרחית-חברתית לא באה. חיבור מצוקות המעמדות הנמוכים ותרגומן להשקפת עולם חברתית באמת - לא קרה, בעיקר בגלל החיבור הפוליטי המסורתי בין המפלגות הדתיות לימין (שבישראל הוא גם תמיד ימין כלכלי), ובגלל שימת הדגש על התחרדות כמטרה, ולא על קירוב לבבות ועידוד דרך של תורה ועבודה, בסגנון הרב אמסלם. הרב עובדיה, כסמכות התורנית, ותנועת ש"ס כייצוגה הפוליטי האירו את אפשרות היתכנותה של מהפכה כזו, גם אם לא הושלמה.

מהפכה כזאת, תייצג את קבלתם של בני עדות המזרח אל הזרם המרכזי, את ההכרה באפליה שסבלו ממנה ואת ההעדפה המתקנת שהם ראויים לה, את קבלת היהדות הסובלנית, ואת ההכרה בישראל כמדינה הממוקמת - לא רק גיאוגרפית - במרחב ערבי-לבנטיני.

הכותבת היא עורכת משנה בתוכנית "לונדון את קירשנבאום" בערוץ 10
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו