בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחשוורוש עשה שואה

36תגובות

בתום יום הזיכרון לשואה ולגבורה 2013, חזרה בתי בת החמש וחצי מבית הספר והודיעה לי שהיא מאוד נעלבה. מהשואה. כך היא הבינה את הסיפורים אליהם נחשפה.

כששאלתי אותה מה למדה היא הצליחה לספר באופן כללי על יהודים שנהרגו, על טלאי צהוב, על גדרות ובהלה. אבל סיפור אחד היא שיחזרה בדקדקנות – את הסיפור על הילדה אנה, שהתחבאה בעליית הגג וכשהציצה, הנאצים הצליחו לתפוס אותה. בלילה היא התעוררה בבכי. היא חלמה שהיא מסתתרת, אבל הקוקו שלה בלט מהמחבוא ולכן תפסו אותה. בילקוט שלה מצאתי את הדף שעליו ציירה לאחר הטקס. זה מה שציירה ילדה קטנה במדינה ריבונית עם צבא וכוח הרתעה בשנת 2013: גדר מזעזעת מלאה בפרצופים נוגים, מעונים. בתחתיתה שוכבות גופות.

העיסוק שלה בשואה חזר ועלה מאז באירועים שונים – אתמול, למשל, שוחחנו על סיפור גן עדן, אדם וחוה. סיפרתי לה שמי שמאמינים בו, טוענים כי הסיפור התרחש מלפני חמשת אלפים שנה. היא שאלה אם גם אז היו נאצים.

התפישה שלפיה צריך להתחיל ולהחדיר את סיפור שואה לילדים מהחטיבה הצעירה (גילאי 5-6) לא נולדה עם התוכנית החדשה והמדוברת של שר החינוך שי פירון. כך נהוג מקדמת דנא. לטענת שר החינוך ואנשי המשרד המגבים את התוכנית, מטרתה היא דווקא לרכך את פחד הילדים הקטנים, לסלק את חוסר הבהירות בנושא וליצור חלוקה נושאית בין הכיתות לפי גילאים. לטענתם, בשעות הנוספות שיוקצו לנושא לא ידונו המורים בגטאות ובמחנות, ולא בסיפורי אימה אלא בתכנים כלליים כגון סובלנות והבנת האחר. למעשה, תוכנית זו אמורה למנוע מבתי את החוויות הקשות שחוותה.

למרות הנימוקים ההגיוניים, אי אפשר שלא לחשוש כי התוכנית החדשה רק תקבע ותמסד את התנהלותה הפסולה של המערכת. ראשית, פסיכולוגים וסוציולוגים מונים את הנזקים שעלולים להיגרם כתוצאה מחשיפה לנושא בגיל צעיר מדי, ומסבירים כי ילדים בכיתות הנמוכות אינם מסוגלים להתמודד עם הנושאים הללו. אין להם יכולת להבדיל בין עבר להווה, והנטייה שלהם היא לייצר קישורים בין הסיפורים האפלים לבין החיים שלהם. כך כותבת למשל ד"ר רחל פסטרנק, סוציולוגית של החינוך: "הטיפול בשואה כולל תכנים ומראות קשים וכן פגישה עם מושג המוות הקולקטיבי, שעלולים לגרום לנזק לנפש וליצירת עולם מעוות ומערך ערכים לא תקין הכולל פגיעה בבני אדם. "כל אלה עלולים להיות הרסניים לנפש יותר מהתועלת הלימודית. יש מספיק זמן מכיתה ד' ואילך לטפל בנושא באופן הדרגתי, על פי יכולת הלמידה של הילדים".

שנית, כל מי שאי פעם שוחח עם ילדים בגילאים הללו, יודע שמדובר בציבור סקרן ונבון השואל שאלות. ככל שמקצים יותר שעות לנושא כך עולה הסבירות שישאלו שאלות רבות שיחרגו הרבה מעבר ל"דיון בסובלנות". השאלות יגיעו מהר מאוד אל השואה עצמה והמורים ייאלצו לספק תשובות.

בנוסף, גם אם צודקים אנשי משרד החינוך ובכיתות הנמוכות ידונו רק בתכנים "רכים", כל ה"עדינות" הזאת תתפוגג ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. גם אם בשעות הרבות שיוקצו לנושא בכיתות הנמוכות יעסקו בנושא "רך" כמו למשל צעצועים שיוצרו בוורשה לפני המלחמה, הרי שעם הגעתו של יום הזיכרון לשואה ולגבורה יובאו ילדי הכיתות הנמוכות אל הטקס - גולת הכותרת של מפגש ילדי בית הספר עם השואה, המאורגן על ידי הכיתות הגבוהות. שם הם ייחשפו באופן לא מבוקר לתכנים הקשים ביותר – גטאות, מחנות, השמדה, גירוש, מונולוגים קשים, קריאה בעדויות מצמררות. אי ביטול הטקס עבור הכיתות הנמוכות שומט את הקרקע מתחת לכל הסברי ה"ריכוך".

שר החינוך קישר את התוכנית החדשה לתפיסתו הציונית וטען, כי הוא לא מתבייש לחנך ללאומיות. אכן לאומיות יהודית צריכה להיות חלק מתכנית הלימודים, אך בתפישה שלפיה לימוד השואה מכיתה א' הוא חינוך ללאומיות טמון אחד הפרדוקסים הגדולים של משרד החינוך. במקום דיון בזכות הטבעית והלגיטימית של עם להגדיר את עצמו מתמקדת מערכת החינוך בקורבנות (victimization). עוד לפני שהילדים הקטנים מבינים מהי הציונות, מה הם העקרונות שמאפשרים לנו לחיות כאן בזכות ולא בחסד - הם אמורים להבין שהם קורבן. הלאומיות הבראשיתית הזאת נשענת על פחדים. מדצמבר ועד מאי נחשפים הילדים לשורה בלתי פוסקת של צוררים – מאנטיוכוס, דרך המן, פרעה, היטלר ולבסוף – מלחמות ישראל. העומס של "ההתקפות" יוצר לא פעם בלבול והורים רבים מספרים, שילדיהם מדברים על "אחשוורוש שעשה שואה", או "היטלר שלא נתן ליהודים לצאת ממצרים". במקום לנסות ולחנך את הילדים לזהות ציונית-יהודית שאיננה מתבססת רק על רדיפות והרג, המערכת מוודאת שגם בני הדור הרביעי יחוו מילדות את הטראומה, תוך שהם מקבעים אותם מראש בתוך עולם של רדיפות וסיוטים. זהו חטא לא רק כלפי הילדים אלא גם כלפי ההגדרה של מקומנו כאן.

כדי לבנות תוכנית לימודים שבאמת תשחרר את הילדים מחשיפה לתכנים הקשים ותהיה חלק מתפישה לאומית, צריך להשתית אותה על עקרונות שונים בתכלית: יש לפזר בין הדיונים באויבי עם ישראל מדצמבר עד מאי גם דיונים חיוביים, שיאפשרו לילדים "לנוח" בין מתקפה למתקפה ולהכיר אספקטים אחרים של לאומיות; יש לצמצם את מספר השעות המוקדש לשואה תוך ערפול הנושא, וכמובן - להוציא הנחיה ברורה לפיה ילדים בכיתות הנמוכות לא ישתתפו בטקס.

מכיוון שנראה כי משרד החינוך נחוש בדעתו לממש את התוכנית החדשה - נותר רק מוצא אחד. כחוקרת שואה, דור שלישי לניצולי שואה ואמא לילדות קטנות אני קוראת לציבור ההורים – אל תשתפו פעולה עם המערכת הזאת. הפסיקו, למשל, לשלוח את ילדיכם הקטנים לבית הספר ביום שבו מתקיים הטקס. נכון, זה קשה, בעיקר משום שצריך למצוא ימי חופש כדי להוציא את הילדים מבית הספר, אך הפעם מדובר בנושא שהוא בנפשנו ובנפש הילדים שלנו. ואם המערכת לא מצליחה להבין זאת, עלינו לגבש לבד את האלטרנטיבה ולהצביע ברגליים.

ד"ר ליאת שטייר-לבני היא חוקרת ייצוגי שואה ומרצה באוניברסיטה הפתוחה ובמכללה האקדמית ספיר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו