בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפתרון: שביתת תינוקות

56תגובות


 הגיע הזמן, לאחר אינספור מאמרים, ספרים, דיונים והתלבטויות, להגיד דבר מובן מאליו בוויכוח על איזון החיים מול המשפחה: אין שום התלבטות. לאחר שהתבקשנו על ידי בכירות בעולם העסקים "להישען קדימה", לאחר שננזפנו על ידי מנהלות זוטרות יותר שאמור, שאסור לנו להיכנס להריון לא מתוכנן מפני שזה מפריע לזרימת העבודה במפעל, אין לנו אלא להודיע קבל עם ועדה: אנחנו חייבות לעבוד. אין לנו שום ברירה. בישראל 2013, קשה למצוא זוג או משפחה שיכולים להרשות לעצמם לחיות ממשכורת אחת. אפילו במאיון העליון חייבים שתי משכורות כדי לחיות טוב.



 אם אין ברירה, ובגלל יוקר המחיה ושחיקת המעמד הבינוני חייבים לעבוד, אז מה בדבר הילדים? במדינה כמו ישראל, שבה התרבות והחברה מקדשות הולדת ילדים, היציאה לעבודה של שני בני זוג שיש להם ילדים איננה אופציונלית - היא כורח. יוקר המחיה מאלץ את מי שיש לו ילדים לעבוד קשה יותר או לחיות בעוני (כמו חלק מהחרדים). עד כאן הכל ברור.



 אז מה לא ברור? אם חייבים לעבוד, אבל המעסיקים או המעסיקות לא מעניקים את הגמישות הנדרשת למשפחות כדי לעבוד, להתפרנס וגם לגדל ילדים בלי להזניחם, על מה צריך לוותר? אולי על תינוקות? לא צריך להרחיק לכת כמו ליזיסטרטה, גיבורת המחזה היווני של אריסטופנס, שבו נשים מכריזות על שביתת מין כדי ללחוץ על הגברים שיפסיקו להילחם ויכרתו ברית שלום. אפשר להמשיך ליהנות מהאקט, אבל אין הכרח, שבסופו יהיה צווחן קטן שדרושים ממון רב והמון זמן ותשומת לב כדי לגדל אותו. הרעיון של שביתת ילודה מעורר פלצות ונשמע מופרך, אולם לפני שפוסלים אותו כבלתי סביר, כדאי לבחון כמה נתונים.



 באופן פרדוקסלי, נשים בישראל, שהן הוולדניות ביותר בעולם המערבי, ויולדות יותר גם מאשר בחלק ניכר מהעולם המתפתח (2.65 לידות לאשה בממוצע, לעומת 2 לאשה בארצות הברית, 1.64 באיראן ו-1.8 בברזיל) משתתפות בכוח העבודה בשיעור של 70% - גבוה ב–4% מהממוצע במדינות המפותחות, ה־OECD. בקרב הנשים היהודיות החילוניות שיעור השתתפות הוא 79.5%, כמעט 14% יותר מהממוצע ב־OECD.



 חישובים מראים כי ב–34 מדינות OECD, המיתאם בין פריון להשתתפות נשים בעבודה, הוא מינוס 0.14, כלומר מיתאם אפסי. האיזון בין משפחה לעבודה מושפע משלל גורמים אחרים, כלכליים, תרבותיים וחוקתיים.


לצפייה בטבלה המלאה לחצו כאן


 ביפאן, שבה שיעור הילודה נמוך במיוחד, 1.39 לידות לאשה בממוצע, שיעור ההשתתפות של נשים בכוח העבודה הוא 66%. מצב הילודה ביפאן הוא עגום, לפחות בעיניים הבוחנות את עתיד המשק דרך מאזן הממשלה, הכנסות ממסים ותשלומי קצבת זקנה (יש צורך בצעירים עובדים כדי לממן את הפנסיות לגמלאים). בשנת 2013, מאז תחילת השנה, מתו ביפאן 1.256 מיליון בני אדם, בעוד שרק 1.037 מיליון תינוקות נולדו.



 ביפאן, לא במקרה, קשה מאוד לאשה שרוצה לעבוד לזכות בגמישות, משרה חלקית או עבודה מהבית. מי שלא מוכנה להשקיע במקום העבודה 150% משרה, מוזמנת לאחר כבוד לשבת בביתה. יפאן, מעצמה תעשייתית שימי הזוהר שלה מאחוריה, אולי איננה הדוגמה שאליה צריך לשאת עיניים, אבל קוריאה הדרומית, שכנתה הצעירה, הדינמית ומהירת הצמיחה, יכולה לשמש סימן אזהרה מובהק.



 דרום קוריאה, חברה תחרותית וצומחת שמתאפיינת במסורת משפחתית, התפתחה כלכלית וטכנולוגית בקצב מואץ. הנשים החלו לצאת לעבודה, אולם המסורת לא השתנתה באותה מהירות: המעסיקים דורשים שעות עבודה ארוכות, לפי ניתוח של OECD שפורסם השבוע ב"אקונומיסט"; הגברים מעדיפים לשהות יותר שעות במשרד מאשר בחדר הילדים, והם גם רוצים שנשותיהם יטפלו במשק הבית כפי שעשו אמהותיהן. התוצאה – נשות קוריאה הגיבו בשביתת תינוקות. הן נישאות בגיל מאוחר יחסית או שאינן נישאות כלל, והילודה צנחה ל–1.24 לידות לאשה, למרות שרוב הקוריאנים אומרים בסקרים שהם רוצים יותר ילדים. "אקונומיסט" ציין, כי נוצרו שני מעמדות כלכליים: אלה שמביאים ילדים לעולם, ובכך תורמים למאמץ התמיכה בשכבת הפנסיונרים, ואלה שלא מולידים, וקצבאותיהם ימומנו על ידי ילדיהם של אחרים. נשמע מופרך? ממשלת דרום קוריאה לא חושבת כך, והיא הבטיחה פנסיות נדיבות יותר לנשים שיש להן יותר מילד אחד.



 וזה מוכיח, שבמציאות אין לנשים בחירה אמיתית בין קריירה למשפחה. כולן חייבות לעבוד, כי אחרת אין פרנסה. הבחירה היחידה היא אם ללדת או לא ללדת, והיא מתבססת על שיקולים שונים. מדינות שמאפשרות גמישות ונותנות תמיכה למשפחות עובדות נשכרות מכך, אלא אם כן הן גורסות (כפי שנדמה שעושות כמה מהמדינות היותר עשירות באירופה) שבני אדם הם מין שמזהם את פני כדור הארץ, ומוטב שיתמעט.



 לקוריאנים יש עדיין עתודות של צעירים שיפרנסו את קשישיהם ויניעו את הכלכלה בשנים הבאות. ליפאן כבר אין כאלה, והיא בעיצומו של עשור שלישי לדעיכה כלכלית. בישראל, אם נרצה לשמר את האתוס של "ילדים זו שמחה" גם מחוץ למגזר החרדי והערבי, מוטב לדאוג לאפשר לכולן ולכולם – כן, גם לגברים - לאזן יותר טוב את הפרנסה עם המשפחה, בלי דעות קדומות ובלי מנהגים, נהלים ותרבות ניהול שמסתמכים על חשיבה שאבד עליה כלח.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו