בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שלי רדיקלית מדי ללוויתנים

66תגובות

"מכונית ריקה נעצרה בכניסה לדאונינג 10 ומתוכה יצא קלמנט אטלי", כך אמר וינסטון צ'רצ'יל על יריבו המושבע, מנהיג הלייבור האפרורי שהביס את המדינאי הדגול בבחירות לפרלמנט שנערכו מיד לאחר תום מלחמת העולם השנייה. נזכרתי באמירה הזאת בעקבות ניצחונו של יצחק (בוז'י) הרצוג בבחירות לראשות מפלגת העבודה. האם בכוחו של "מספר 2 האולטימטיבי", כפי שהוא מכונה, להפוך את מפלגת העבודה לאלטרנטיבה שלטונית?

התשובה היא ככל הנראה שלילית, אולם זו כלל אינה השאלה שצריכה להישאל. זהותו של מנהיג המפלגה – ועל כך יעידו שמונת האישים שכיהנו בתפקיד ב-13 השנים האחרונות – אינה רלוונטית. מנהיג טוב, כמו מנהל טוב, יגרום לכך שהארגון שהוא עומד בראשו יתפקד לעילא גם בהיעדרו. לפיכך, מעבר למידת הפופולריות של מנהיג מפלגת העבודה בציבור, או לשאלת נכונותו להיכנס לממשלת נתניהו, הרצוג יישפט בטווח הארוך לפי מידת הצלחתו להתוות את התשתית האידיאולוגית והמוסדית, שתאפשר למפלגה לשמור על הרלוונטיות והאטרקטיביות שלה בעיני הציבור לאורך זמן.

ובמקרה של מפלגת העבודה המאובנת, מדובר בטיפול שורש מסיבי וכואב. הדרך היחידה להפוך את מפלגת העבודה למפלגה רלוונטית, וכתוצאה מכך לאלטרנטיבה שלטונית, היא להציל אותה מעצמה. את זאת הבינה שלי יחימוביץ', וכך עשתה. היא נשבעה לאתגר את הממשלה מן האופוזיציה, למגינת לבם של חסידי שיטת ה"השפעה מבפנים"; היא ביטלה את השריונים לקיבוצים ולמושבים, פגעה במעמדם הפריווילגי במפלגה; היא הרחיקה ממנה הוועדים הגדולים לאחר שיצאה בגלוי נגד אלון חסן מנמל אשדוד ועוד קודם הסתכסכה עם יו"ר ההסתדרות עופר עיני; ויותר מכל, היא החליפה את דיבורי השלום הרפים והמהוססים שלא הובילו לשום מקום בשיח כלכלי-חברתי לוחמני ובלתי-מתפשר. לא צריך יותר מאלה כדי שהממסד המפלגתי הישן, על כל ענפיו, יפנה לך עורף. האג'נדה הרדיקלית של יחימוביץ', שהיתה למעשה מחויבת המציאות - היא זו שהביאה לנפילתה.

בחירתו של הרצוג היא מנת ההרואין שהמפלגה, נרקומנית של ממש, הזריקה לעצמה לאחר תקופת יובש ארוכה. זהו צעד ענק אחורה – בדיוק מה שהמפלגה רצתה, ובדיוק ההפך ממה שהיא צריכה. הנה, כעת, לא יוזנח הדגל המדיני, הרי אין שוחר שלום גדול מבוז'י, ובא לכיבוש גואל. הוא, הפוליטיקאי הממולח והאהוב, ייתן את הכבוד המגיע למפלגה על כל מגזריה, וכל עסקניה שמחים. אביו של אורי משגב יוכל לשוב להצביע אמת בלב שקט; מה זה משנה אם לדורות הבאים אין מה לחפש במפלגה.

עיקר הביקורת כלפי יחימוביץ' הגיע מהאגף היוני-שמאלי של המפלגה, שתקף אותה על פזילתה ימינה - על כך שהיא משלימה עם מציאות של כיבוש, הפרת זכויות אדם, וצעידה לעבר מציאות דו-לאומית. אולם באופן אירוני, היה כאן היפוך תפקידים: מקטרגיה לא השכילו להבין שהם הם השמרנים, השבויים בנוסחאות יום האתמול שאבד עליהן כלח ושבסך הכל משמרות את המצב הקיים. תפישת עולמה של יחימוביץ היא למעשה הרדיקליות בהתגלמותה - השאיפה לשנות את מן היסוד את הדרך שבה המדינה פועלת, ולא להסתפק רק בשינויים קוסמטיים. ואולי גם כאן, זו הסיבה שנדחתה: הרי שינויים קוסמטיים הם כל מה שאנשי הגוורדיה הוותיקה של המפלגה, האשכנזים החילונים המבוססים, מחפשים. ושחס וחלילה מישהו יטלטל את הסירה – קל וחומר לא יו"ר מפלגת העבודה, כור מחצבתם.

אין לי ספק שההיסטוריה תשפוט את יחימוביץ לטובה, הרבה יותר משעשו חברי מפלגתה השבוע. את הזרעים לשינוי היא כבר זרעה – יש רק לקוות שהגורמים החדשים שמאיישים כעת (הרבה בזכותה) את ספסלי סיעת העבודה בכנסת ידעו להמשיך בתהליך שכבר התחיל, ולא יתנו ללווייתני המפלגה להמשיך ולהסתער שוב ושוב על החוף.

הכותב הוא עורך חדשות ואקטואליה ברדיו TLV1
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו