עזריה אלון: סיפור על אהבה וטבע

עלית קרפ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עלית קרפ

ב"סיפור על אהבה וחושך" מספר עמוס עוז על ההתלבטויות שהיו מנת חלקו של אדם שרצה להביא פרחים לרעהו בילדותו: "כלניות ורקפות מותר היה לקטוף כל כמה שרצינו, עזריה אלון עוד היה קטן" (עמוד 23). גם אמי, בת דורו של עוז, הייתה יורדת באותם ימים רחוקים בגיא, וזר כלניות בידיה. אבל אחר כך באו ימים אחרים, שגם הם כבר רחוקים מאוד, ועזריה אלון גדל, ולימד את אמי, את בני דורה והם אותנו, ילדיהם, שרשות הכלל היא בית המקדש החדש, ושאסור לקטוף כלניות ורקפות, נרקיסים וחצבים ועוד פרחי בר רבים, ובכך רוקן את הוואזות הביתיות מתפארת הדרן. זה לא היה ויתור פשוט כלל וכלל, אבל איכשהו, באותם ימים, שלא היו בהם טלוויזיה וגם הרדיו פעל רק לפעמים, הצליח אלון באמצעי תקשורת דלים למדי לשכנע את עם ישראל, שרשות הכלל ובמיוחד השטחים הפתוחים הם מחוז מופלא ושוקק חיים שיש לטפחו ובעיקר להגן עליו.

לתוכניות הבוקר שלו בשבת האזנתי עוד בימי הרדיו, והמשכתי להאזין לה, גם אם רק מדי פעם, עוד שנים ארוכות אחר כך. את ספרו "77 שיחות על טבע" שהעותק של מהדורתו השלישית, זאת משנת 1965 שמור עמי עד היום, קראתי בשקיקה אינספור פעמים, עד שאני כמעט יודעת אותו בעל פה.

אלון ראה בכל הסובב אותו פלא: בגוזל הבולבולים שהוריו נוזפים בו על נפילתו המגושמת מהעץ, בצופית המתרוצצת בגנים, ובנחשים, אפילו בארסיים שביניהם. נדמה לי, שחיבה מיוחדת הייתה שמורה עמו לגוזלים, לאפרוחים ולגורים. מכיוון שנותר ילד בנשמתו, ידע כמה מדברים קטני הטבע לקטני האדם. ואף על פי כן, מכיוון שידע גם שהאבולוציה היא מפלצת בראשית המכלה את רוב ברואיה, טרח להזהיר את הילדים וגם לנחמם, בעברית יפה, אבל לא חגיגית: "בין כך וכך נעלמים רוב הצאצאים מן העולם לפני הגיעם לבגרות, שאם לא כן, כבר מזמן לא היה לשום יצור חי מקום להציג כף רגלו על האדמה" (עמ' 33).

עד היום, כשאני מוצאת גורים, וזה קורה לא מעט, אני יודעת שנחרץ גורל רובם שלא להישאר בחיים עוד בטרם יוציאו את שנתם הראשונה, ובצערי אני מתנחמת בדבריו של אלון, שכמו כל מחנך טוב, המתיק את הגלולה והציג אותה כדרך העולם, כחלק מסדרי בראשית.

ולא רק זה: הוא גם ידע לספר, שהאופן שבו אנחנו רואים את העולם, הוא אנושי ושונה עד מאוד מדרכיו האמיתיות של הטבע ולכן אסור לנו להשליך מהאחד לשני: "הילדים העזובים של הטבע", כתב, "אינם עזובים כלל. יש עין פקוחה עליהם, ואם אנחנו באמת חוששים להם ודואגים לעתידם – מוטב לנו שנניח להם, ונניח לטבע לנהל את ענייניו לפי הבנתו" (עמ' 34).

ועל כן, כולנו, אוהבי הטבע, היינו בניו, משום שהוא לימד אותנו שמרבדי הכלניות הם בעת ובעונה אחת נכס של כולנו, וגם אינם שייכים לאיש, כמו הטבע כולו. מי שמביט בהם כיום, ואינו מנכס אותם לעצמו, ואינו מבקש עליהם חזקה, וגם חלקת קבר לא מבקש לעצמו בהם - הוא לא רק בנו, אלא גם תלמידו. הוא הרי לימד את כולנו, או כמעט את כולנו, שיש רשות הציבור, שהיא בעת ובעונה אחת של כולנו, וגם לא של שום אדם יחיד, ועלינו פחות לעבדה ויותר לשמרה.

עזריה אלון מת אמנם שבע ימים ונחת, אבל עבורנו, מי שקראו את ספריו והקשיבו לתוכניות הרדיו שלו, מי שיודעים שפעילותו הפכה את העולם הסובב אותנו ליפה יותר ולמובן יותר, מי שזוכרים את קולו הצלול, את מחשבתו הבהירה עד לרגע האחרון, זהו בכל זאת מוות בטרם עת. ממש כפי שחוקרי טבע אחרים זכו ששמות בעלי חיים וצמחים ייקראו על שמם, והמפורסמים ביותר מביניהם הם הנרי בייקר טריסטרם, שהציפור טריסטרמית נקראה על שמו, ולואי דה-בוגנוויל שעל שמו נקרא שיח הבוגנוויליה, יפה יהיה בעיני, אם שמו של אלון יוענק לאחד מיקיריו מעולם החי או הצומח. ומכיוון שהשם אלון כבר תפוס על ידי אחד מהם, אין ברירה אלא לגלות מין נסתר ולהעניק לו את השם עזריה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ