במראה מסוגף, עם פנסיה שמנה

נילי אושרוב
נילי אושרוב
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נילי אושרוב
נילי אושרוב

שוב התברר שהפרחים – כמו תמיד – לצה"ל. עם התחלת שידורה של סדרת הכתבות "צבא בעם" בערוץ 10, המוקדשת לבחינת מקומו של צה"ל בחיינו, ניצת בלב זיק של תקווה. אולי סוף סוף גישה חתרנית ומנתצת מיתוסים. והתוצאה? למרות ההרחבה, ההעמקה, והבחינה לכאורה של רעיונות חתרניים, מצליחה הסדרה לקבע בצופיה את התפישה השמרנית והמקובלת: צה"ל צריך להישאר צבא חובה בעל בסיס גיוס רחב ככל האפשר, שהתערבותו בחינוך חיונית, וכל זמן שאין שלום, אי אפשר לבחון באמת שינוי מהותי במבנהו ובאופיו. ואם היה בכך ספק, אור הלר, יוצר הסדרה וכתב צבאי, לא היסס להסגיר את המסר הזה כ"ספוילר" בשידורי פרומו לסדרה בתוכניות האולפן למיניהן.

המסר המפורש נובע מסדרה של ראיונות אקלקטיים עם אנשי קבע, קצינים בכירים במיל' אנשי חינוך, חוקרי צבא וסתם עדי אופי מהשכונה. ברוח אקלקטית זו גם אני, כסתם אזרחית, רוצה לפרוס את משנתי (עוד פעם):

מדור הזירה

פרק שלם בסדרה הוקדש לבחינת האפשרות להפוך את צה"ל מצבא חובה לצבא מתנדבים בשכר, קרי צבא מקצועי. ההתחלחלות לנוכח הרעיון הגיעה מכיוונים שונים. אלעזר – "למה התל אביביים לא נהרגים" – שטרן טוען כי צבא מקצועי עלול לקדם מלחמות, שהרי על כך פרנסתו. ד"ר יגיל לוי, חוקר צבא עתיר זכויות, טוען כי צבא שכירים משול, מבחינת השימוש בגופך לפרנסתך, לזנות ולסחר באיברים. שני הדוברים מתעלמים מהעובדה כי למעט שנתיים-שלוש שנות השירות הראשונות (ואולי עוד שנת קבע) צה"ל הוא צבא מקצועי. מרבית קציניו, בוודאי אלו בדרגות הבכירות, הם עובדים בשכר שבחרו, כמו שטרן עצמו, בקריירה צבאית (רבים מהם, אגב, בהעדר אופציות אחרות) יציבה ומשתלמת. מקבלי ההחלטות בצבא ההגנה לישראל הם אנשי מקצוע בשכר. החשש שהם ירצו לשמר מלחמות כדי לשמר תעסוקה, מתממש יום-יום, אם כי בצורה מתוחכמת ותוך שיתוף פעולה אקטיבי של הדרג המדיני והתודעה הישראלית הקולקטיבית.

כך, לדוגמה, את רעיון העוועים של ההתנקשות בסדאם חוסיין, שהסתיים באסון "צאלים ב'", הגו, יזמו ואישרו אנשים בעלי משכורת ותנאי העסקה מצוינים, שהמשיכו אחר כך בקריירה המקצועית שלהם, ופרשו בתנאים טובים ובמעמד חברתי מכובד (חלקם אפילו הצליחו לקנות כמה דירות בתל אביב). רק ההרוגים היו לוחמים בשירות סדיר.

גם השימוש בגוף עליו מדבר ד"ר לוי אינו רלוונטי. הסיכון הפיזי הקיים היום בשירות הצבאי הוא מועט, ורוב הנפגעים נפגעים בתאונות אימונים (לא פעם באימון לקראת תרחישים מופרכים). המשימה ה"קרבית" העיקרית היא תחזוקת הכיבוש, וסכנת החיים הטמונה בה היא בעיקר לפלסטינים.

למעורבותו המסיבית של צה"ל בבתי הספר ובחינוך ניתן תירוץ חירום – צה"ל זקוק לצעירים מוכשרים. בהעדר תקציבים במערכת החינוך, אין לצה"ל ברירה אלא להיכנס למערכת וליטול על עצמו חלק מההכשרה ומהחינוך. במציאות, מערכת החינוך, כמו רבות מהמערכות הציבוריות, מנוהלת רע, והתקציבים הגדולים המופנים אליה אינם מגיעים לשטח. אל הלאקונה הזאת נכנס צה"ל, שמשאביו בלתי מוגבלים, ומעמיד לרשות מערכת החינוך סוללות של קצינים וחיילים תאבי תעסוקה. וזאת, במקום לתקן את ניהול המשאבים במערכת החינוך תוך כדי איזון חלוקת משאבים בין הביטחון לבין כלל הצרכים האזרחיים.

גם את הטיעון כי בהיעדרו של חוק גיוס חובה יתנקזו אל הצבא רק אוכלוסיות מוחלשות, צריך לבדוק שוב על רקע מציאות משתנה של עולם העבודה. עם היעלמם של מקצועות מסורתיים יחפשו צעירים מכל השכבות את המגזר הציבורי על כל ערוציו, כולל הצבא ומערכת הביטחון. אולי לצבא לא תגיע השמנת. אין דבר. הסתכלו על בכירינו במיל', המאיישים היום תפקידים מרכזיים במגזר הציבורי. הם נראים לכם שמנת?

נראה שבלב מסכת הטיעונים להשארת חוק גיוס החובה על כנו רוחש טיעון סמוי אך עיקרי: אם נשאיר את מלאכת הכיבוש בידי שכירי חרב נטולי ערכים, תידרדר התחזוקה הנוכחית – הנסבלת בעינינו הסלחניות - לכלל התנהלות אכזרית וחסרת גבולות. ייתכן. אבל אולי רק כך נשתחרר מתפישת הכיבוש הנאור ונבין שמדובר באשליה ושקר עצמי.
אם לשפוט מסדרת "צבא בעם" בערוץ 10, ומהשקעת האנרגיה הציבורית בחוק השוויון בנטל, מה שהיה הוא שיהיה. אנחנו נמשיך לקדש את צה"ל המסורתי, על טנקיו וצנחניו הקרביים, למרות שהרלוונטיות שלהם לביטחון היא כמו של טלפון ציבורי לתקשורת. צה"ל ימשיך להוות מקום עבודה מעולה ומקפצה לחיים אזרחיים טובים, ואלעזר שטרן, במראה מסוגף ועם פנסיה שמנה, ימשיך לקונן על חומרנותו של הדור. והשלום? מה הקשר?

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ