העולם לפי מועדון סקס בברלין

אירי ריקין
אירי ריקין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אירי ריקין
אירי ריקין

במדריכי התיירים של ברלין מוגדר "קיט קט" כ"מועדון לילה קוסמופוליטי". בעברית פשוטה: שילוב של מועדון ריקודים אלקטרוני עם מיצגי סקס, פֶטיש וסאדו, כולל מרחב חופשי להגשמת פנטזיות. המועדון בהגדרתו פונה לסטרייטים, הומואים וכל מה שביניהם, והדגש הוא על ביניהם.

עד כאן כרטיס הביקור היבש, שאינו חושף את המהות החתרנית באמת של המקום: כור מצרף המאתחל ומאתגר את התניותינו הראשוניות ביותר ביחס למיניות, בושה, יחסי אנוש ומושגים כמו "ביזארי", "סוטה" ו"נורמלי" (אם מישהו מבין באמת מה המלה הזאת אומרת). חוץ מזה, מתי בפעם האחרונה גרם לכם מישהו או משהו לחשוב במקום לדעת?

מדור הזירה

נהג המונית שלקח אותנו אמר ששמע על המקום, אבל בחיים לא היה מעז להיכנס בשעריו. "יש לי בחורה, אתה מבין?", אמר. אבל רק כשהגענו הבנתי שהוא זה שלא הבין. התגובה הראשונה היתה סוג של שקט מתבונן בתוך רעש גדול. ניסיון להפנים את הכללים.

 מהר מאוד מבינים, שהחוק הראשון הוא שאין חוקים, או בצמד המלים האלמותיות של פו הדוב: "הכל בסדר". בקיט קט לא משנה מי אתה, "מה אתה עושה בחיים", מתי תרמת דם, או איך אתה שותה את הקפה שלך. בקיט קט לאף אחד לא אכפת ממך, במובן הטוב של המלה. "חיה ותן לחיות" הוא המוטו הלא כתוב בחלל. אתה עושה בכל שנייה בדיוק את מה שבא לך, והמגבלה היחידה היא לא לכפות את עצמך. כל חיילת תקנית במשרד צבאי חשופה ליותר הטרדות ואיומים מאשר היתה נחשפת להם אם היתה מסתובבת בקיט קט בחוטיני.

קיט קט, יספרו לכם, הוא סליזי, סוטה וקינקי. אבל האמת היא, שבעצם הוא  תמים, ילדותי, אפילו טהור, כמו שהיינו לפני שהתחלנו להסתיר ולהתבייש. חיינו עלי אדמות הם ככלל סיפור שמתחיל בהרמוניה מושלמת, כשהורינו מקבלים את כל איברי גופנו, הפרשותינו וצרכינו באהבה שאינה תלויה בדבר. ואז  לאט לאט מתחיל הניכור; גופנו מפסיק להיות מקור הנאה. שטחים הולכים וגדלים נאסרים למגע או חשיפה פומבית: תחילה איברי המין, ואחר כך גם העורף, הבטן, האוזניים. אנשים אינם נלהבים עוד רק מעצם קיומנו. כבר לא מעניין אותם כל כך מי אנחנו, אלא מה אנחנו עושים.

בקיט קט תתחילו לתהות, מתי באבולוציה התחלנו להעמיד פנים והפסקנו להיות אנחנו עצמנו: מתורבתים אומנם, אבל מבולבלים, ביזארים, משונים ומבוהלים מתשוקותינו. "זו עבודה מלוכלכת, להכיר מקרוב את האדם", אמר לי פעם פסיכולוג. מה שמזכיר את הסיפור על פרוסט בימיו האחרונים, המדפדף בפראות בספרו "בעקבות הזמן האבוד", מיואש מן המוזרות, שלא לומר החריגות של כל הדמויות (כאילו אפשר ליצור רומן, או למעשה חברה, רק מהמשמימים והרגילים).

 אם נהיה כנים, הרי שגם בממלכת "הנורמלים" משחקות ההזיה והמציאות במחבואים, אלא  ששם הכל נעשה במרתפי התודעה החשוכים. הקו הישר קיים רק בגיאומטריה, וגם שם הוא בסך הכל הפשטה.  

השאלה המעניינת היא כמובן, איך היה נראה עולם שכולו קיט קט? בלי העמדות פנים, עכבות, רושם, חרדה ונימוסים. כמו בני הזוג המבוגר ההוא, שהתנועעו מול עיני בתנועות מעגליות ושקטות; כמו בשיר של לאונרד כהן, "כאילו אף אחד לא מסתכל". כל אחד עסוק בעצמו, ולא מתאמץ להיות שום דבר שהוא לא.  

כשיצאתי לפנות בוקר אל צינת העיר, אמרה לי מישהי, שאחרי שעה במועדון הכל נראה הכי טבעי בעולם. נכון, עניתי, קיט קט הוא מי שאנחנו באמת, השקר מתחיל ברגע שיוצאים אל נשף המסיכות של העולם החיצון.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ