יום עצמאות: לאן נעלמו הדגלים?

יאיר ברק
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יאיר ברק

מזה כתריסר שנים אני עוקב אחר היקפי תליית דגלי המדינה על מרפסות הבתים והנפתם מעל מכוניות בתקופה העוטפת את יום העצמאות. דגלומטר, כך אני מכנה את המעקב, ששותפים לו חברים אחדים בכל רחבי הארץ. המעקב החל לאחר שהבחנתי כבר בסוף המאה הקודמת כי מספר הדגלים המונף הולך ופוחת וכך גם מספר הילדים והנערים, המציעים למכירה דגלים בצמתי דרכים. קברניטי בנק הפועלים שמו אף הם לב לכך והחלו לפני שנים אחדות לספק חינם אין כסף דגלים לכל בית ישראל, אך כמעט שלא הצליחו להרים את מפלס מצעד הגאווה הדגול. גם דגלים אלה אינם נתלים על גגות ומרפסות.

המעקב החל מתוך הנחה, כי הנפת דגל משמעותה הזדהות עם המדינה ביום הולדתה ואי הנפתו מבטא תחושת אי נחת סמויה מן העין ומן הרטוריקה הפטריוטית והלאומית הגלויה. תשומת לב מיוחדת הענקתי לנהגי המוניות מתוך הנחה כי אלו מהווים סנסור פוליטי כמו תיכון בליך ברמת גן בעת בחירות. תהליך כרסום הנפת דגל מעל המוניות, שבעליהן נחשבים למשתייכים לציבור היותר לאומי, מואץ ובולט יותר לעין.  מהנפה ממוצעת של שני דגלים למונית ירד הממוצע לכדי רבע או שמינית הדגל למונית.

מדור הזירה

אישוש להבנתי כי הנפת הדגל מבטאת רגשות של הזדהות עם המדינה ומדיניותה התקבל ביום העצמאות שצוין בתוככי האינתיפאדה השנייה ב-2002 לאחר "חומת מגן". הדגלים שבו אז בהמוניהם אל הגזוזטרות, המכוניות והמוניות. שנה לאחר מכן חזרה השקיעה.

אי הנפת הדגלים בימי העצמאות מעיד על פער בין הרמה ההצהרתית - סקרים פוליטיים, אפילו הצבעה בבחירות לכנסת - לבין התחושה העמוקה והספונטנית, שלעיתים אינה מודעת. זו מבטאת בצורה נכונה יותר תחושות ועמדות של אזרחים כלפי מדינתם בדומה להצטיידות ישראלים בדרכונים זרים, שהיקפה מגיע כבר למאות אלפים. גם המרת הביטוי הקונצנזואלי "יורדים" ב"ישראלים לשעבר" מעידה על דעיכת רגש ההזדהות עם המדינה.

ברמת ההצהרה אזרחי ישראל היהודים מכריזים על נאמנות אין גבול למדינה, בטוחים שישראל היא מדינה שוחרת שלום (וששכניה הם הם הסרבנים), משיבים לסקרי אושר כי הם מאושרים עד הגג (כמעט כמו הדנים). אך כאשר הם עומדים למבחן ההזדהות הספונטנית הם מפגינים כנגד. הנפת דגלים עברה מן המרפסות והמכוניות אל מגרשי הכדורגל, שבהם מבטאים הדגלים הענקיים, כמו הצעיפים החולצות, הכובעים וההימנונים, את מידת ההזדהות העמוקה של האוהדים עם קבוצתם. "כל האיצטדיון דגלים-דגלים" במקום "כל הארץ דגלים-דגלים". העלייה בדגלים במגרשי הכדורגל לצד הירידה בהנפת דגלים לאומיים מעל מכוניות ומרפסות מעידות כי לחלקים בציבור יש עדיין צורך להזדהות עם דומים להם, רק שאלמנט ההזדהות נדד מן הלאום לקבוצה.

לראייה, גם הנבחרת הלאומית של ישראל סובלת משיעורי תמיכה נמוכים של אהדה בקרב חובבי כדורגל ישראל. את איצטדיון רמת גן מילאו במשחק בין נבחרות ישראל לפורטוגל במרץ 2013 עשרות אלפי אוהדים ישראלים, אולם אלו באו לחזות בפלא רונלדו ולא לעודד את נבחרתם הלאומית.

חפשו את הסימנים הפשוטים והספונטניים האלו כי הם המעידים על תחושות אותנטיות, שעומדות פעמים רבות בסתירה לעמדות פוליטיות ואידיאולוגיות גלויות. אלו אינן מתבטאות בקלפי או בסקרים, ובסופו של דבר מתפרצות בשדרות של אוהלי מחאה ומחאות על זוטות כמחיר קוטג' (לא הדירה אלא הגבינה).

הכותב הוא דוקטורנט, החוקר את ההיסטוריה הכלכלית-חברתית של ישראל, במסגרת ביה"ס להיסטוריה באוניברסיטת ת"א

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ