הרי בסוף מדובר בבני אדם

יאיר אסולין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יאיר אסולין

רגשות. האפיון המרכזי של השיח התקשורתי סביב כל עניין החטיפה והמבצע ביהודה ושומרון הוא, כמעט כמו תמיד, העדר מורכבות, שטחיות, אוטומטיות; עמדות שלמות, מוצקות, נטולות סדקים, נטולות ניואנסים, נטולות סימני שאלה, עמוסות בסימני קריאה, בביטויים נחרצים. כן, גם מימין וגם משמאל. הכל ידוע. האמת נמצאת בכיס. כאילו יש בכלל אפשרות לאמת ברורה, נחרצת, במציאות הכל כך שבירה הזאת של ילדים שלא חזרו הביתה. אם אתה "ימין" ברור מה תכתוב. ככה גם אם אתה "שמאל". ה"מרכז", לרוב, הופך ל"ימין" במצבים כאלה.

ואתה קורא את הטקסטים, את הניתוחים, את ה"דעות", את הסטטוסים, ולכולם ברורה הסיבה לחטיפה הזאת, לכולם ברור ההקשר הנכון שבו יש לקרוא את הדברים, לכולם ברורות ההשלכות ומה הדרך הנכונה ביותר — ולרוב היחידה — שבה צריך להגיב. לכולם ברור ה"לקח". חלק גדול מההתבטאויות הן "לקח". ושוב, לא משנה אם זה מימין או משמאל. כלומר, לא משנה אם הסיבה לחטיפה היא העובדה ששיחות השלום הגיעו למבוי סתום, או חוק ההזנה בכפייה, או בכלל היחס הישראלי לפלסטינים (שמאל), או, לחלופין, אם הסיבה לחטיפה היא המחוות של ישראל או הרצון הפלסטיני האינהרנטי, המהותי, זה שלא ישתנה לעולם, להשמיד את ישראל (ימין).

מדור הזירה

ולכולם ברור מקרא המפה: "פלסטינים", "מתנחלים", "הציבור הישראלי", "אלוהים", "תפילה", "חנין זועבי", "טרמפים". אין צורך לחדד. אין צורך להגדיר מחדש. המציאות מטבעה שוחקת את השפה — את אף אחד לא מעניין לדייק. במקום זה עדיף להתקומם, לבקר, לבוז, להטיף. הכל ברור. ברור במציאות היחסית שלנו שווה שטוח. בני אדם נהפכו למשתנים במשוואה — תציב אותם נכון ותקבל פתרון. וכולם מגנים את החטיפה, כמובן. אלא שהגינוי הזה תמיד משרת משהו, תמיד אחריו מגיע איזה "אבל" או "לכן" או "ובכל זאת". לעוט, לגייס את המקרה למטרותיך, למזער נזקים. מיד לתרגם את המציאות לכסף, לכוח, לכבוד. וכמובן גם ההשלכות של חטיפה כזאת ברורות לכולם. ולא משנה אם זו ההבנה שלא ניתן לכבוש יותר, שמפעל ההתנחלויות נכשל, שהורים שמגדלים את הילדים שלהם בשטחים מסכנים אותם במודע או שוב, לחלופין, אם ההשלכה צריכה להיות "ללמד אותם לקח שאותו הם לא ישכחו". הצד השני תמיד טועה לחלוטין. אין טעם בחשבון נפש מחודש על המחיר המוסרי והקיומי של "ארץ ישראל השלמה". אין טעם לחשבון נפש על משמעות האכזריות בחטיפת שלושה ילדים בהקשר של "שלום".

ובתוך כל זה, כמעט שלא נשמע בשיח התקשורתי זעזוע פשוט. כמעט שלא נשמעת הזדהות לשם הזדהות. כן, בלי להעלות את זה אחר כך לדף בפייסבוק. כמעט שאין ניסיון לשקוע לרגע אל תוך התודעה הזאת, הבלתי אפשרית בעליל, של הורים שהבנים שלהם לא חזרו הביתה. כמעט אין ניסיון לקחת אותם בחשבון כשמנסחים את הטקסט החריף הבא. ובאותו אופן: אין באמת ניסיון להבין מה "כניסה" בפלסטינים אומרת על בני האדם שם, אצל אלה שמתלהבים מהפעולה הזאת ומההרחבה הלא ברורה שלה. והרי בסוף מדובר בבני אדם. והרי בסוף מדובר ברגשות. בפחד, ב"מה יהיה מחר", ב"הלוואי", בכאב בלתי נסבל, בחוסר אונים שעומד בשורש הקיום שלנו, בחוסר השליטה, בחרדה, ברצון בוער כל כך ב"שקט". ונראה שכולם רק רוצים לברוח מהמפגש עם הרגשות האלה, כמעט יותר מכל דבר אחר.

עישון באיצטדיונים (הערה). השבוע אושרה לקריאה שנייה ושלישית הצעת חוק בעניין העישון באיצטדיונים. לפי הצעת החוק של עדי קול, ייאסר העישון במתקני ספורט למעט בשני אזורים נפרדים שיוקצו למעשנים, ובחדר עישון שיפעל בזמן ההפסקות בלבד. לפי ההצעה, מי שייתפס מעשן במקום אסור באיצטדיון ייקנס ב–14,400 שקלים. "בעונת הכדורגל הבאה לא תסבלו יותר מעשן סיגריות במגרשי הכדורגל בארץ", כותבת קול בפייסבוק. כאילו אין בישראל 1.8 מיליון עניים לפי ועדת אלאלוף, כאילו אין מצב ביטחוני מסובך, כאילו אין פערים אדירים ובועת נדל"ן וכו'. העישון שוב ושוב. הם מצאו את השטן הגדול. פימפמו אותו לאנשים. לקחת דבר שולי ולמרכז אותו לצורכי תעמולה. הבנאליות של ה"דאגה לציבור".

yair.assulin@gmail.com

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ