שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

המלחמה שקבעה את פני המאה ה-20

שלמה אבינרי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שלמה אבינרי

מלאות מאה שנה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה — עם רצח הארכידוכס פרנץ פרדיננד בסראייבו ב–28 ביוני 1914 בידי טרוריסט סרבי — הוא הזדמנות לסיכום ולהערכה מחדש של המלחמה, שלכאורה נחתה כרעם ביום בהיר על אירופה השלווה.

הרבה נכתב — ועוד ייכתב — על הטעויות שעשו כל המעורבים בדבר, על ההידרדרות הלא צפויה מרצח פוליטי למלחמת עולם, ועל הצורך להבחין בין הסיבה המיידית למלחמה לבין תהליכי עומק. בתודעה הציבורית נחרתו כמובן זוועות מלחמת החפירות הנוראה, המספר העצום של הקורבנות — כמעט דור שלם במדינות כמו אנגליה, צרפת וגרמניה. במקביל יש מודעות עמוקה לשינויים החברתיים שחוללה המלחמה — כניסת נשים לשוק העבודה בגלל הגיוס ההמוני של גברים, שהביאה לשינוי מרחיק לכת ביחסים בין המינים ולהענקת זכות בחירה לנשים בארצות רבות, זולת בצרפת. אלה נושאים ידועים, כמו גם הטרגדיה של מיליוני חיילים מכל הצבאות, שיצאו לקרב במקהלות צהלה ובתקווה כי הכל ייגמר לקראת חג המולד — בעוד שמה שציפה להם היא מלחמה עקובה מדם, שנמשכה ארבע שנים. זו גם המלחמה שעירבה לראשונה את ארצות הברית בפוליטיקה האירופית.

מה שזוכה לתשומת לב פחותה הוא המהפך עצום הממדים שחוללה המלחמה בפוליטיקה האירופית והבינלאומית, והשאלה באיזו מידה זרעה המלחמה — ותוצאותיה — את הזרעים למלחמת העולם השנייה. מבחינה זו היתה מלחמת העולם הראשונה האירוע המכונן של המאה העשרים, ואי אפשר להבין את תולדות זמננו בלי להתעמק בכך. כמו לכל אירוע מרכזי בהיסטוריה הכללית, יש לדבר השלכות מרחיקות לכת גם על גורל העם היהודי ותולדותיו.

ראשית, המלחמה שינתה את המפה הפוליטית של אירופה: היא חיסלה במהלך ארבע שנותיה ארבע אימפריות, ובכך הביאה לשינוי מהפכני שלא היה כמותו באירופה זה מאות שנים. אחת מארבע אימפריות אלה — הקיסרות הגרמנית, שהוקמה על ידי ביסמרק ב–1871 — היתה מדינת לאום חדשה; אבל שלוש האחרות — האימפריה ההבסבורגית האוסטרו־הונגרית, הקיסרות הצארית הרוסית והאימפריה העותמאנית — היו אימפריות רב־לאומיות ורב־דתיות, שהתגבשו במשך מאות שנים על ידי מלחמות, בריתות, קשרי נישואין ודיפלומטיה. בירותיהן של האימפריות האלה — וינה, סנט פטרבורג וקושטא — היו מרכזי הפוליטיקה האירופית, והן ושליטיהן נטלו חלק בכל תהפוכות ההיסטוריה האירופית לפחות מן המאה ה–16; עתה, בתוך ארבע שנים נעלמו שלושתן מן המפה ומן המציאות הפוליטית והאסטרטגית.

לא היו בתולדות אירופה ארבע שנים דומות, שבהן התרחשו מאורעות כה דרמטיים ובעלי השלכות כה מרחיקות לכת על חייהם של מאות מיליוני בני אדם. לא זו בלבד שהאימפריות הללו, שהתקיימו במשך דורות, נעלמו, אלא שמה שהוקם על חורבותיהן היה חדש ומהפכני, וביסודו של דבר לא יציב — שהזמין תהפוכות חדשות.

המציאות החדשה, הפוסט־אימפריאלית, באירופה עוצבה בכל אזור בתנאים שונים. במזרח אירופה היא נקבעה במידה רבה על ידי המהפכה הרוסית, שהביאה להקמת כמה מדינות לאום חדשות בפאתיה המערביים של האימפריה הצארית, ובמזרח התיכון נוצרה הגמוניה אנגלו־צרפתית, שתחת מטרייתה הוקמו מדינות לאום ערביות. אך האירוע המרכזי שקבע את גורלה של אירופה היה חוזה השלום של ורסאי עם גרמניה, וחוזי השלום הנלווים עם אוסטריה (בסן־ז'רמן־אֶן־לֵיי) ועם הונגריה (בטריאנון).

לוועידות השלום הללו, ולחוזים שנחתמו בעקבותיהן, יש כמה מאפיינים שראוי לעמוד על ייחודם. בניגוד לוועידות שלום בינלאומיות קודמות (קונגרס וינה ב–1815, שְלום פאריס ב–1856, קונגרס ברלין ב–1878), שבהן השתתפו המנצחים והמנוצחים כאחד, בוועידת ורסאי נטלו חלק רק המעצמות המנצחות. גם בכל ועידות השלום הקודמות היה למנצחים יתרון ברור על המנוצחים (זה טיבו של עולם), אך ועידת ורסאי היתה הראשונה שבה לא השתתפה המדינה המנוצחת — גרמניה. כל המשא ומתן והשקלא־וטריא, שאותו היטיבה לתאר מרגרט מקמילן מאוניברסיטת אוקספורד בספר שפירסמה ב-2003, התנהל בין המעצמות המנצחות — בריטניה, צרפת, ארצות הברית, איטליה ויפן — לבין עצמן. רק לאחר שהמדינות המנצחות הסכימו ביניהן על חלוקת השלל, הצטוותה גרמניה לחתום על שהוסכם ביניהן, תוך אולטימטום שאם תסרב לעשות כן, תתחדש המלחמה והן ישובו ויכבשו אותה.

האירוניה האכזרית היא, שהסוציאל־דמוקרטים והליברלים הם אלה שנאלצו להיכנע ל"תכתיב של ורסאי", משום שהם אלה שהחזיקו אז בשלטון בגרמניה; הם אלה שהיו צריכים לקבל עליהם את תוצאות המדיניות התוקפנית של הקייזר. הכניעה שלהם שימשה נשק יעיל בידי גורמי הימין הגרמני — ובתוך כמה שנים בידי הנאצים — שטענו כי השמאל הגרמני "בגד" בגרמניה.

חוזה ורסאי לא רק נטל מגרמניה שטחים נרחבים במערב ובמזרח, אלא גם הטיל עליה את אשמת המלחמה, אסר עליה להקים צבא משמעותי והטיל עליה תשלום כבד של פיצויים — וכל זה דירדר את המשק הגרמני, גרם לאינפלציה נוראה, ששחקה את מעמד הביניים, והעמיד במצב בלתי אפשרי את הסוציאל־דמוקרטים הגרמנים — שעלו לשלטון בפעם הראשונה בעקבות המפלה. משקיפים בריטים חדי עין — כמו הכלכלן ג'ון קיינס, שנכח בוורסאי — הזהירו כבר אז מפני התוצאות הרות האסון של חוזה שלום כה חד־צדדי. כאשר עלה היטלר לשלטון וביטל את חוזה ורסאי, הוא ביטא לא רק את רחשי לבם של לאומנים גרמנים, אלא גם את מה שהסוציאל־דמוקרטים והליברלים הגרמנים תבעו במשך כל שנות העשרים ללא הצלחה.

אבל בוורסאי התרחש גם משהו אחר. בהשפעת נשיא ארצות הברית ווּדרו וילסון, שהיה בעברו פרופסור למדע המדינה, נקבעו גם כמה עקרונות שהיו אמורים להיות אבן פינה לעולם חדש, שוחר שלום ויציב ("14 הנקודות"). אחד מעקרונות אלה היה זכות ההגדרה העצמית של הלאומים — מאבני היסוד של התודעה הליברלית של המאה ה–19. אך הבעיה היא שעיקרון זה לא הוגדר מעולם באופן מדויק (מהו לאום? מה קורה באזורים מעורבים? מי מוסמך לדבר בשמו של הלאום?). אבל כיוון שוועידת ורסאי לא היתה סמינר במדע המדינה באוניברסיטת פרינסטון (שממנה בא וילסון), אלא ועידת מנצחים, באו בה לידי ביטוי האינטרסים הריאל־פוליטיים של המעצמות, ובייחוד חששותיה (המוצדקים כשלעצמם) של צרפת מפני גרמניה חזקה. כך שיקף חוזה השלום את כל הסתירות והמתיחויות שבין עקרון ההגדרה העצמית לריאל־פוליטיקה.

כך, מצד אחד, בשם זכות ההגדרה העצמית, זכתה פולין לעצמאות מחודשת והוקמו מדינות חדשות כצ'כוסלובקיה ויוגוסלביה. אולם מצד אחר נקבע כי אוסטריה — האזור של דוברי גרמנית שנותר מן האימפריה ההבסבורגית — לא תורשה להתאחד עם גרמניה, אף שזה מה שהתבקש לפי עקרון ההגדרה העצמית של הלאומים, וזה מה שרצתה גם הממשלה הסוציאליסטית שהוקמה באוסטריה, ששאפה להתאחד עם גרמניה שבה שלטה אז ממשלה סוציאל־דמוקרטית. היתה זו צרפת שהתנגדה לאיחוד, משום שחששה מפני גרמניה גדולה וחזקה. מאותה סיבה גם לגרמנים בחבל הסודטים — שנכלל בצ'כוסלובקיה החדשה — לא הותר להתאחד עם גרמניה. בשני המקרים שימשו איסורים אלה נשק בידי הלאומנים הגרמנים — בהם היטלר — שפעלו בשנות ה-30 למען סיפוח אוסטריה וחבל הסודטים לגרמניה, וניתלו בצורה צינית — אך אפקטיבית — בעקרון ההגדרה העצמית של הלאומים, בטענה שהעיקרון הזה הופעל בצורה מפלה נגד הגרמנים.

בשם העיקרון של זכות ההגדרה העצמית הוקמה פולין עצמאית לאחר כ–120 שנים שבהן היתה מחולקת בין רוסיה, אוסטרו־הונגריה ופרוסיה. אבל מאחר שניתנו לה גבולות נדיבים — שהרי היתה בצד של המנצחים — נוצרה מדינת לאום פולנית שיותר משליש מאוכלוסייתה היה מיעוטים לאומיים — גרמנים, יהודים, אוקראינים, ליטאים. שליש מחברי הפרלמנט (ה"סֵיְים") הפולני הראשון נמנו עם מפלגות המיעוטים השונות, ורק מעטים זוכרים היום כי בסיים הפולני היתה קואליציה של מפלגות המיעוטים (גרמנים, שבע מפלגות יהודיות, מ"אגודת ישראל" ועד "פועלי ציון שמאל", ואוקראינים). קיומה של קואליציית מיעוטים זו הקשתה לקיים משטר דמוקרטי יציב בפולין, ודירדרה את המדינה למשטר האוטוריטרי של יוזף פילסודסקי ויורשיו. בנוסף זכתה פולין למוצא לים הבאלטי, והעיר דנציג — עיר גרמנית ללא ספק — הוכרזה כעיר בינלאומית — צעד שהוסיף עוד בליסטרה לארגז כלי הנשק של הלאומנות הגרמנית.

חוזה השלום שנכפה על הונגריה (חוזה טריאנון) נטל ממנה שני שלישים משטחה, שסופחו בשם עקרון ההגדרה העצמית לצ'כוסלובקיה, ליוגוסלביה ולרומניה (האחרונות היו גם הן בצד המנצחים), אך הותיר שליש מן ההונגרים האתניים מחוץ לתחומי המדינה ההונגרית.

מעצבי חוזי השלום היו מודעים לסתירות האלה, וניסו למתן אותן בכך שחייבו את כל המדינות הללו לחתום על חוזים להגנת המיעוטים בתחומיהן ודרשו מהן לדווח מדי שנה לחבר הלאומים על יישומם. לחוזים היתה כוונה טובה וליברלית: הם הבטיחו למיעוטים הלאומיים לא רק שוויון אזרחי ופוליטי, אלא גם אוטונומיה תרבותית, זכות להשתמש בלשונם במוסדות המדינה, וחינוך בלשונם ועל פי המסורת שלהם על חשבון המדינה. החתימה עליהם היתה תנאי לקבלתה של המדינה לחבר הלאומים, והצורך לדווח מדי שנה על יישומם היה — בייחוד בפולין — סלע מחלוקת פוליטי פנימי: בפולין טענו הלאומנים ממפלגת האֶנדֶציה כי זה אבסורד שמצד אחד זכתה פולין בעצמאות, אך מצד שני עצמאותה מוגבלת על ידי "גרמנים, יהודים ואוקראינים".

כל המדינות האלה — חוץ מצ'כוסלובקיה הדמוקרטית — ביטלו בהזדמנות האפשרית הראשונה את החוזים, וחבר הלאומים היה חסר אונים לנוכח התגברות זו של הלאומנות. העובדה כי בכל המדינות הללו — שוב, לבד מבצ'כוסלובקיה — הוקמו בשנות ה–30 משטרים אוטוריטריים ופשיסטיים־למחצה, נובעת בחלקה הגדול משרטוט הגבולות שבעקבות חוזי ורסאי ומהסתירות הפנימיות שנבעו מהם בכל הנוגע לטיב משטריהן וגבולותיהן של מדינות המוֹרָשָׁה, שהוקמו על חורבותיהן של האימפריה האוסטרו־הונגרית והאימפריה הרוסית. כמובן, אי־אפשר לנתק את עליית הנאציזם בגרמניה מתחושת ההשפלה שאיפיינה את החברה הגרמנית לאחר ורסאי, והיתה אבן שואבת לקבוצות לאומניות וגזעניות שנתלכדו במפלגה שלא במקרה נקראה "נאציונל־סוציאליסטית".

כך נזרעו זרעי הפורענות, הן ברמה הפנים־מדינתית והן ברמה הבינלאומית, שהביאו בסופו של דבר למלחמת העולם השנייה. מנגד, ברור שאילולא מפלת רוסיה הצארית במלחמת העולם הראשונה לא היתה פורצת המהפכה הסובייטית, בוודאי לא בצורה שבה התרחשה.

*

לכל הדברים האלה היו כמובן השלכות על הציבור היהודי הגדול במזרח אירופה. לפני מלחמת העולם הראשונה חיו יהודי מרכז אירופה ומזרחה בשתי אימפריות רב־לאומיות ורב־דתיות — יותר מ–5 מיליון באימפריה הצארית הרוסית, וכמעט 2 מיליון באימפריה האוסטרו־הונגרית ההבסבורגית. בעוד שבזו האחרונה נהנו היהודים מחופש אזרחי ודתי, למרות עלייתן של תנועות אנטישמיות, הרי שברוסיה הם היו חשופים למדיניות אימפריאלית מפלה, שעודדה במפורש הגירת יהודים. עם זאת, היהודים היו חלק ממארג רב־לאומי רחב בשתי אימפריות מורכבות, ומיעוט אחד מני רבים.

אחרי 1918 השתנה הדבר באורח מהותי ורדיקלי. בכל המדינות החדשות שהוקמו — בפולין ובהונגריה, ברומניה ובאוסטריה, בליטא ובלטביה כמו גם ביוגוסלביה — מצאו היהודים את עצמם כמיעוט לאומי ודתי במדינות לאום, שראו בעיצוב זהותן הלאומית את המטרה העיקרית של מדיניותן. זו היתה מציאות חדשה שהיהודים לא הכירו מעולם. אם בשנותיה האחרונות של האימפריה ההבסבורגית הם אמנם נתקלו בעלייתן של תנועות אנטישמיות, הרי מדיניות הממשלה — הן בחלק האוסטרי והן בחלק ההונגרי — התאפיינה דווקא בפתיחות כלפי היהודים ובהכללתם במארג האזרחי, התרבותי והפוליטי. עתה מצאו היהודים את עצמם מול שלטונות שהיו ביסודם עוינים להם וזכויותיהם.

הרצל יחד עם סטפן צווייג ויוזף רוט — אולי היהודי האוסטרו־הונגרי האולטימטיבי — נמנו עם הראשונים שעמדו על הסכנה שארבה ליהודים מן הכוחות החדשים שהופיעו בפוליטיקה האוסטרית. זה קרה בייחוד לאחר שהמדינאי האנטי־סלאבי והאנטי־יהודי ד"ר קרל לוּאֶגר נבחר לכהן כראש עיריית וינה בבחירות דמוקרטיות ב–1895. הרצל לא חזה בדיוק את תהליכי ההתפרקות של האימפריה האוסטרו־הונגרית ובוודאי לא את מלחמת העולם הראשונה שפרצה עשר שנים אחרי פטירתו, אבל הוא היה מודע לעלייתם של הכוחות הלאומנים הרדיקליים — הגרמנים־האוסטרים (ה"פאן־גרמנים"), הצ'כים, ההונגרים והפולנים. הוא הבין את המשמעות הנובעת מכך ליהודים, שימצאו את עצמם תחת אש צולבת של תנועות לאומיות מתנגשות ומתחרות — כפי שקרה ליהודי פראג ובוהמיה, שנקלעו בין גרמנים לצ'כים, ליהודי גליציה שנקרעו בין זהות דוברת־גרמנית לזהות פולנית, וליהודי הונגריה, שנאלצו להכריע בין זהות הונגרית לתרבות גרמנית. כל העמים הללו, כך רשם הרצל ביומנו, ישיגו יום אחד את מולדתם, ואילו היהודים יאבדו את משענתם במולדת האוסטרו־הונגרית המשותפת. מודעוּת זו היא שדחפה את הרצל לפתח את רעיונותיו הציוניים ולכתוב את "מדינת היהודים".

ואכן זה בדיוק מה שקרה לאחר 1918: יהודים שחשו פחות או יותר בבית באימפריה הרב־לאומית ההבסבורגית, שהעניקה להם שוויון זכויות וחופש דת, מצאו את עצמם בפולין עצמאית, שביקשה להבטיח "פולוניזציה" של המסחר והכלכלה, והצרה את צעדיהם במישור התרבותי והכלכלי, תוך דיבור מפורש על הצורך לפתור את "בעיית היהודים" על ידי הגירה מסיבית; הונגריה של מיקלוש הורטי חקקה כבר בשנות ה–20 את חוקי הנומרוס קלאוזוס הראשונים באירופה המודרנית, שהגבילו את נוכחות היהודים במקצועות החופשיים ובאוניברסיטאות; רומניה, בניגוד להתחייבויותיה הבינלאומית, לא העניקה לרבים מתושביה היהודים אזרחות ושוויון זכויות, ובאזורים כמו טרנסילבניה נתפשו היהודים בעיני שלטונות רומניה לא רק כיהודים, אלא גם כהונגרים.

עכשיו כבר לא היה מדובר בעלייתן של תנועות אנטישמיות או בהתפרצויות של אלימות פוגרומיסטית, אלא במשבר סטרוקטורלי, שנבע מאופיין וממדיניותן של מדינות לאום חדשות ואגרסיביות, שראו ביהודים נטע זר. כאשר לכל זה נוספו המשברים הכלכליים שאיפיינו את שנות ה–20 וה–30, הלך והתערער האיזון המורכב שאיפשר חיים יהודיים, גם אם לא תמיד בניחותא, במזרח אירופה. קשה היה להעלות על הדעת נסיגה מרחיקת לכת יותר מזו, מהחלום של אמנציפציה ושוויון זכויות.

מלחמת האזרחים ברוסיה בעקבות המהפכה הקומוניסטית התנהלה במידה רבה בתחומי תחום המושב היהודי ההיסטורי באוקראינה ובלארוס, ושם נחשפו היהודים לאיבה אלימה מן הצדדים השונים, בייחוד מן הצד האוקראיני. תופעות דומות אירעו במלחמה שהתנהלה בין פולין העצמאית לתנועת העצמאות האוקראינית בגליציה המזרחית, כאשר שני הצדדים פורעים לעתים ביהודים.

לא פלא הוא כי אחרי 1918 נהפכה הציונות לכוח מושך לצעירים יהודים רבים בארצות אלה, שהבינו כי אין להם עתיד בארצות הולדתם. ואת עליית הנאציזם בגרמניה אי אפשר כמובן לנתק מתחושת ההשפלה שאיפיינה את החברה הגרמנית אחרי ורסאי, ושימשה אבן שואבת לקבוצות לאומניות וגזעניות, שהתלכדו בסופו של דבר במפלגה הנאצית.

*

מאה שנה לאחר מלחמת העולם הראשונה ניתן לראות כיצד רבים מן ההסדרים שנוצרו בעקבותיה נעלמים מן העולם. צ'כוסלובקיה ויוגוסלביה, שנוצרו בשם זכות ההגדרה עצמית כמדינות שעמדו לבטא זהויות סלאביות מורכבות, התפרקו פעמיים — פעם ראשונה ב–1938 וב–1941, תחת הלחץ הנאצי, ופעם השנייה אחרי מפלת הקומוניזם, שהקים אותן מחדש ב–1945: החזון הליברלי ה"צ'כו־סלובקי" של טומאש מסריק התפרק ב"גירושי קטיפה" לצ'כיה ולסלובקיה נפרדות, ואילו האיחוד היוגוסלבי ("דרום־סלאבי") התפרק, לאחר מות טיטו, לשבע מדינות לאום נפרדות במלחמות אתניות נוראות. ברית המועצות, שהצליחה להקים מחדש את האימפריה הרוסית, בחסות אידיאולוגיה קומוניסטית אוניברסליסטית, התפרקה בסופו של דבר ל–15 מדינות נפרדות. אבל כפי שהתברר בגיאורגיה ועכשיו באוקראינה, גבולותיהן רחוקים מלהיות יציבים, ואולי גם קיומן אינו מובטח.

תמונה שונה, אם כי ביסודו של דבר דומה, ניתן לראות במזרח התיכון: ההסדרים המדיניים שכפו בריטניה וצרפת על האזור (הסכמי סייקס־פיקו ולאחר מכן ועידת סן רמו) הקימו באזור מדינות לאום ערביות וקיבעו את גבולותיהן. מדינות כסוריה ועיראק — שלא היו קיימות מעולם בגבולות המלאכותיים שהאימפריאליסטים קבעו להן — הולכות ומתפוררות לנגד עינינו. ברור שעיראק לא תחזור להיות מדינת הלאום הערבית כפי שחזו גרטרוד בֶל וחבריה הערביסטים הבריטים, ודבר דומה מתרחש בסוריה. קשה לחזות מה תהא האלטרנטיבה, אבל מפת העתיד תהיה שונה מזו ששורטטה על ידי פקידים אימפריאליים מערביים, ולאחר מכן אומצה על ידי התנועה הלאומית הערבית. "המדינה המוסלמית בעיראק ובאֶ־שַׁם" ("סוריה רבתי") היא כבר משהו שונה לגמרי ממדינת לאום.

קיצורו של דבר: כולנו חיים בעולם שעוצב בעקבות התפרקות שלוש האימפריות הרב־לאומיות שמלחמת העולם שמה להן קץ. בעוד שהתפרקות אלימה של אימפריות כאלה, שהתגבשו במשך מאות בשנים, יכולה להתרחש בתוך ארבע שנים במלחמה נוראה ואכזרית, היווצרותה של מציאות פוליטית חדשה היא תהליך ממושך, היודע תהפוכות רבות, שאת חלקן כבר חווינו וחלקן עדיין אולי לפנינו. שר ההיסטוריה עוד לא אמר את מלתו האחרונה, ועוד ידו נטויה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ