מלחמה מוצדקת? באמת?

דליה גבריאלי נורי
דליה גבריאלי נורי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דליה גבריאלי נורי
דליה גבריאלי נורי

מעקב אחר התקשורת בימים האחרונים מלמד כי מזמן לא היתה לנו מלחמה כל כך צודקת. שיח הצידוק עובד שעות נוספות, זוכה לתמיכה ממקורות מגוונים, והשמאל מרכין ראש בהכנעה. נסיבות הפתיחה יש לומר, היו נוחות: הפעם "הם" במובהק התחילו. חברה לכך העובדה שלראשונה נורו רקטות בהמוניהן על מרכז הארץ. אבל השיא כמובן היה ב"יד המושטת": הלא אנחנו תבענו במפגיע הפסקת אש, הם סירבו ולכן החלה הפעולה הקרקעית. קלישאת "היד המושטת" פעלה מאז ומעולם במנגנון צידוק המלחמות שלנו, אבל הפעם היא קיבלה ביטוי כמעט מוחשי.

בשירות שיח צידוק המלחמה עומדות הפעם מטרות שנשמעות הגיוניות ומוחשיות. להפסיק, או לפחות להקטין, את ירי הרקטות, ולהרוס את המנהרות. בהבדל למשל ממלחמת לבנון השנייה, שבה הבטיח אולמרט "להחזיר את הבנים הביתה", הפעם זו נשמעת מטרה קונקרטית ואולי אפילו בת השגה.

מדור הזירה

לאלו אפשר להוסיף את הקרדיט הבינלאומי: גם אם ג'ון קרי ציקצק באירוניה על "חתיכת מבצע נקודתי", עדיין אין זה משנה את העובדה שארה"ב אתנו. שלא לדבר על מצרים. ועל אבו-מאזן. כולם אתנו (ויותר מכך – נגד החמאס). אז פה ושם מפגינים באירופה. מאז ומעולם היבשת הזאת הצטיינה באנטישמיות.

לכל אלה יש לחבר את מנגנוני הצידוק הקבועים: מאז ומעולם היינו מוקפים אויב צמא דם. הפעם האויב הוא החמאס. קל לתאר אותו כארגון טרור רצחני שמשתמש בכספים שהוא מקבל לטובת חפירה ודיפון מנהרות במקום לדאוג לצרכי האזרחים שלו. מנהיגי הארגון, כך שבים ומספרים לנו, יושבים בקטאר, מעשנים נרגילות ונהנים, מתעלמים בעליל מהסבל שהם גורמים לבני עמם. ואם הם לא דואגים לאנשים שלהם, אז למה שאנחנו נעשה זאת? הרי ברור שעלינו לדאוג קודם כל לאנשי שדרות ועוטף עזה.

ועל רקע כל ההצדקות האלו מדברים מעט מדי על דברים שקשה לראות. הנפגעים בצד שלהם, בעיקר נשים וילדים, נראים על מסכינו במשורה. הפגזות חיל האוויר נראות מעין הציפור: צלב קטן מתביית על מטרה, בשחור, לבן ואפור, ואופס - בול פגיעה. כמו משחק מחשב. בלי כאב, בלי צרחות, בלי פצועים ובלי דם.

13 חיילים הרוגים ביממה אחת לא מוציאים איש לרחובות. הנתון הזה נתפס כרע הכרחי וסביר. כך גם העובדה שמטרות המבצע השתנו תוך כדי: מנטרול רקטות לנטרול מנהרות. גם זה לא עורר שאלות. השימוש ב"מבצע מתגלגל" לא מדליק נורה אדומה ולא מעורר את הזיכרונות המתבקשים ממלחמת לבנון הראשונה. עוד ועוד משפטים עמומים נשמעים, מזכירים בעליל רטוריקה של מלחמות שהסתבכו. "צה"ל מתקדם בשטח בהתאם לתוכניות", "ההישגים בלחימה בשטח מובהקים", "אנחנו משיגים תוצאות מעבר למה שציפינו", אמר נתניהו. איזה תוכניות? מה פירוש "מובהקים"? למה בדיוק ציפינו? "לא תהיה הפסקת אש עד השלמת המשימה", אמר השר גלעד ארדן, "אנחנו נותנים אור ירוק להרחיב את הפעולה". "אני מעריך שהלחימה תימשך זמן ממושך ויכולה לכלול הרחבות נוספות. המטרה היא השבת השקט", אמר השר יובל שטייניץ. "השלמת המשימה", "הרחבת הפעולה", "השבת השקט". שימו לב למבנה הלשוני הזה, נטול הסמן האנושי. הוא ילך וייעשה נפוץ ככל שהלחימה תמשך והמטרות יתערפלו.   

ביבי - יצאת צדיק. עד לרגע זה. אבל עכשיו צריך לעצור. רגע אחד לפני שהמלחמה מפסיקה להיות צודקת.

ד"ר דליה גבריאלי נורי מרצה במכללה האקדמית הדסה ומכון טרומן. ספרה "נקמת הניצחון – התרבות הישראלית בדרך למלחמת יום הכיפורים", יראה אור בקרוב.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ