בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גדעון לוי מוליך שולל

292תגובות

נפגשתי עם גדעון לוי לפני שנים. אמרתי לו שהוא כותב יפה והבהרתי שאני מתכוון לתחביר, לעברית ולבהירות. גם זה משהו בעידן העילגות. זה גורם לי לקרוא כי השורות רהוטות, וגורם לי לחשוב, לבחון את עצמי ואת דעותי.

אין בדעתי להגיב על מאמר הטייסים כרגע. המאמר הזה נגע בפרה קדושה והיתה בו זווית מעניינת. בשיחות עם חברים דיברתי על העובדה שדקירות עטו התדירות של לוי במג"ב ובגולני חולפות כעקיצת יתוש, אולם ברגע שהוא נגע בטובים־לטיס עלתה זעקתנו לשמים. מה זה אומר עלינו?

אבל מאמרו "מלחמת שולל 2014" ("הארץ" 27.7) חמור בעיני מפני שהמאמר עצמו הוא הולכת שולל. ארבעה טיעונים נמנו בו, שאיני מסכים עמם. האחרון הוא העילה למאמרי.

הטיעון המרכזי הוא, שיש משום הולכת שולל בטענה שלישראל לא היתה ברירה, כי הרקטות הן תשובה לבחירות ולמעשים שלנו. כלומר, אנחנו אשמים. אין איוולת גדולה מזו. מאז שישבתי במקלט בגיל שנה במבצע קדש, דרך מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור ועד "צוק איתן", כל מלחמותינו נכפו עלינו. להוציא החלטה טקטית מבריקה לצאת במכת מנע בששת הימים. ואז, בכיפור הנורא, החלטנו "לא להתחיל" — אפילו לא לפתוח בגיוס מילואים מסיבי — כדי לא להיתפס כמי שגרמו לפתיחת המלחמה. ההחלטה השמאלנית הכנועה הזאת עלתה לנו במחיר כבד של טראומה כללית ומספר נורא של הרוגים.

הטיעון השני הוא שכיבוש עזה לא באמת הסתיים. בוודאי שהכיבוש הסתיים. אנחנו לא שם, נקודה. אכן יש בעיה נוראה עם שטח קטן ובו מיליוני מסכנים חסרי ביוב תזונה ותקווה, אבל אני לא רואה שמישהו מאחיהם לדם ולכסף — ממצרים ועד קטאר — מוכן לקלוט אותם או להעניק טיפול אמיתי לבעיה. רק טיפול שורש מהפכני עשוי לפתור את הבעיה, אולם נדמה שאיש אינו מעוניין בכך.

הטיעון השלישי במאמר היה שהטענה כי צה"ל עושה הכל כדי למנוע הרג אזרחים, היא הולכת שולל. נשבעתי לא להשתמש בעט ארסית, נראה שאו שהכותב אינו יודע את העובדות, או שהוא קשקשן ודמגוג של נתונים. מי שמחביא טילים בבית חולים הוא הרוצח. הכל ברור. יש בינינו כאלה שנהרגו כי מישהו היסס ללחוץ על ההדק מפני שלא היה בטוח אם הוא רואה ילדה או בובה. ישב אצלי השבוע טייס אפאצ'י וסיפר לי כמה דברים. אמרתי לו, אם תצא למשימת הסברה, צנזר קצת את ההיבט ההומניטרי, כי לא יאמינו לך.

כעת לגבי הטיעון הרביעי, שמבחינתי הוא העילה למאמר הזה. הטיעון הזה היה שרק "מסע דביק ומשכר ושקרי של שבחים עצמיים", הביא לכך שאפשר להכריז כי עם ישראל התגלה כעם נפלא. ובכן, אם יש משהו שגורם לי לדמעות אושר זה הגילוי המופלא העובר כעת על החברה הישראלית בכל רבדיה. אני עצמי מיואש ומאוכזב לא פעם מהקרעים, מהפערים, מנוער הפייס והאס־אם־אסים, מהאח הגדול ומחדלות הקריאה, מהדקירות במועדונים והעליבות הכללית. והנה, קיבלתי זריקת עידוד עצומה: העם הזה בכל זאת נפלא. הצעירים האלו עולים על אבותיהם. תחושת האחריות לגורלנו מצליחה ללכד אותנו ולהוציא מכל אחד מאתנו את המופלא האצור בו.

אנשי משרדי הלא מגוייסים, העדיפו להתגייס עצמאית למען ההסברה הישראלית במקום לשבת בים או לטוס לברלין. זוגתי אינה מבשלת, היא כותבת. אבל אתמול עמדה והכינה קציצות שנשלחו בזריזות ממש אל תוך עזה.

קיבלנו תמונות של חיילים מאובקים והקציצות החמות בפיהם. הבן שלי נסע אתמול עם ארגזי מזון לזקנים בודדים ביישובי הדרום שדרות ונתיבות. עלה וטיפס עם ארגזים לקומות גבוהות בבתים ללא מעלית, והאכיל קשישים שאין מי שיבוא לבקרם. הוא חזר מכונס בעצמו ועצוב. חשתי גאווה עצומה שאני אבא שלו.

הדוגמאות אישיות מפני שיש כאלה בכל בית. זאת לא סתם דמגוגיה על "העם הנפלא". יש טייסים, יש גדעון לוי ויש אזרחים קטנים שנותנים את לבם ללא תהילה. כאש שפילסה דרכה לפתע מגחלים מתות, מחממת ומאירה, כך צץ משהו חזק ואמיתי בחברה שלנו. חברה שהיה נראה שאימצה את הכלל אדם לאדם זאב, מגלה את סגולותיה: אדם לאדם אדם.

יש רעות שצצה בתוך הסחי והמיאוס שאנו חיים בו. יש רגש חדש־ישן שמתגלה. משהו שאבק השנים כיסה. אהבה שהיה נדמה לנו שלא נרגיש יותר. עייפנו מריבים, רוצים חיבוק. חיבוק עצמי שהיה כל כך חסר לנו.

כמה עומס יש עלינו במדינה הקטנה, שכל כך רוצה שקט. שקט ביטחוני שיאפשר לנו לטפל בחוליים החברתיים שלנו. ראיתי את עורך "הארץ", אלוף בן, מצדיק את פרסום מאמרו של לוי על הטייסים. באופן רהוט, ענייני ואינטליגנטי הוא דיבר על שלושת הקריטריונים המקודשים של מאמר דעה: עליו להיות רלוונטי, מנומק, מעורר פולמוס.

גם אני בעד שהעיתון ימשיך לפרסם את מאמריו של לוי. הם גורמים לי לקום ולעשות מעשה. "הארץ" הוא עיתון לאנשים חושבים ואני חושב שהמאמר של גדעון לוי מוליך שולל את הקוראים.

הכותב הוא יו"ר חברת פרסום וקצין מודיעין לשעבר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו