שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יוסי שריד
יוסי שריד

הפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הנבל, וזה ישן. אבל עכשיו הוא מפלטו הראשון, וזה מעודכן. זו שעתם היפה של כל עברייני המס והמין, זו שעתנו המכוערת. כאשר אוניברסיטאות עושות אגודה אחת עם אוהדי בית"ר ו"אם תרצו"; כאשר ההשכלה הגבוהה פותחת באסטה משותפת בשוק הדעות עם אייל ואיילת והחוליגאנים ברשת — אין זאת כי אם כלתה אלינו הרעה החומה והמאורות לקו.

אולי האספסוף עצמו אינו יודע מה זה "פשיזם" — מה קורה כשדומן אנושי מטייב את "השורשים הלאומיים" ומחזקם; אבל אינטלקטואלים־עאלק אמורים להריח את הצחנה מרחוק. אלא שהפחד מפני ההמון הסואן והשונא ברֵעו, הוא כפחד מפני הטרור במירעו; זה אף זה זומם לשתק ולהשתיק. אך מי שמפחד לא מאמין; ועודנו מאמינים בָּך.

כ"שונא ישראל", כ"אוהב ערבים", כ"בוגד" וכ"הומו שמזדיין בתחת", אני מתכבד להודיע ברוח הזמן ובסגנון המקומי: לא תזכו לקרוא וידוי חרטה שלי, ואל תצפו לראיון להוכחת חפותי ונאמנותי. אתם יכולים, במחילה מכם, לקפוץ לי.

אם אתם, גלוחי הראש, רוצים לאחל לנו בבּוּקים ובטוקבקים שלכם מיתות משונות — גם זו לטובה: אולי תפלוט נשמתכם מעט ג'יפה, וירווח לכם. אך אם התכוונתם לגמול אותנו מסטיותינו, אז אל תצחיקו: בכל "מבצע" קמים עלינו לתלוֹתנו, והתפכחותכם המאוחרת מצילה אותנו מידכם.

זה קצת מאוחר להפחיד אדם, שבעוד חודשיים ימלאו לו 74, ואת כל פחדיו הספיק לבזבז בהזדמנויות קודמות. וזה קצת מוקדם מדי לוותר על זכות הצעקה. במקום שבו נהרגים כל כך הרבה אנשים צעירים ומזהירים, מוטב לרדד במשהו את הצער או את השמחה על המתים בשיבה טובה.

אין חוכמה יותר בזויה מחוכמה שלאחר מעשה, כשאת הנעשה אין להשיב, ואת החללים אין למלא. אם לא מחר אז בעוד חודשיים נגלה לכם: הפנקס שלנו היה פתוח כל הזמן, היד רשמה בסתר, הגיעה השעה לעיין בהגיגינו. רק עכשיו אתם מתעוררים, שמאלנים בלילה שכמותכם, ילין עלינו הציבור כנבגד. כן, עכשיו, כי לא רצינו לקלקל את השורה ואת מצב הרוח; לא רצינו להרגיז ולהכאיב, והעדפנו לשמור את דעתנו במגירה ועל עורנו. אם כך, תאמרו לנו אז, דמם של הנופלים בשתיקתכם, ובוודאי תבוזו לנו; גם אנחנו לעצמנו נבוז.

אמנם "החיילים חדורי מוטיווציה"; אמנם "המורל גבוה" והספקות נמוכים. ובכל זאת, מיֶדע אישי, אדליף לכם: גם לוחמים אינם עשויים מִקשה אחת, ויש ביניהם מי שיש לו קושיות, שאותן מהסים ומכסים בינתיים. לא פה אחד ישתו בצמא את השיקוי המשיחי של אביחי רונצקי מאיתמר, לשעבר הרב הראשי של צה"ל, שמעלה על נס את "צבא השם" ו"מלחמת מצווה"; לא כאיש אחד יצטרפו למחולות הישועה של פרחי חב"ד ופרחחי ברסלב. האם רוני דניאל לבדו קורא מחשבות של משאירי צוואות כתובות? האם המתחבטים — ולו מתי מעט — אינם זכאים לביטוי משלהם?

עשרות אלפי מכתבים קיבלתי בחיי כאיש ציבור; מכתב אחד לא יישכח ממני. אב שכול כתב לי ערב בחירות: "אני מתנגד לך ולעמדותיך, אבל בני שנפל בלבנון היה אוהד שלך. הוא התכוון להצביע בעדך. את הפתק שיחסר לך בגללו, אני אמלא במקומו".

נסעתי מיד לבקר את המשפחה, מתי הייתי כה נסער. ניסיתי להתיר לאב את נדריו; לא הצלחתי. זה הקול הכי יקר ומחייב שהופקד בידי מעולם. הוא מלווה ומנחה אותי עד היום. והקול האחד הזה שקול בעיני כנגד כל זבחיכם.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ