סיוט ושמו "נוהל חניבעל"

צבי בראל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
צבי בראל

פעמיים אפשר היה לשמוע את אנחת הרווחה מקצה המדינה ועד קצה. פעם אחת כאשר הצבא החליט לאשר את מותו של אורון שאול, ופעם שנייה כשהודיע על מותו של הדר גולדין. נדמה אפילו שנימה של תחושת ניצחון נלוותה לאותה אנחה. החמאס לא הצליח לחטוף לנו חיילים וטראומה כפולה נמנעה מן המדינה.

כי מי יכול לעמוד שוב מול התגייסותם של אלפי אזרחים שוחרי טוב, שיתקבצו בצמתים עם שלטים שקוראים "להחזיר את החיילים הביתה". למי יש סבלנות להורים האלה, שמיד יתחילו להתרוצץ בבירות אירופה כדי לגייס תמיכה והשפעה על החמאס. למי יש את המשאבים שנדרשים כדי לנהל מו"מ עם מתווכים גרמנים, בריטים או קטארים, כדי לקבל פיסת מידע על החטופים, ועוד לא דיברנו על הלחץ הפוליטי, על הצהרותיהן הנבובות של חברי כנסת בדבר "האיום האסטרטגי" הטמון בשחרור אסירים תמורת שבויים. בקיצור, תנו לנו אותם מתים ונהיה מרוצים. מלחמה, מוות, הלוויה, שבעה נקייה מספקות, הכרה פורמלית בשכול, זה סדר הדברים הרצוי. שבוי אחד הוא ניתוץ מלא של תמונת הניצחון, של נרטיב ההצלחה המושלמת. שבוי הוא פשלה לאומית.

מדור הזירה

אבל יש תרופה: הפרמקולוגיה הצבאית המציאה את "נוהל חניבעל". תוצר מעוות, שטני, שבלשון העממית אפשר לכנותו "ימות העולם וגם החטוף, ובלבד שלא נעמוד מבוישים". הביטוי המעשי שלו הוא הפגזות ארטילריות, הפצצות מן האוויר והשמדה של כל דבר שזז בסביבת אירוע החטיפה, כדי למנוע מן החוטפים להימלט. שימותו מאה ואפילו אלף אזרחים, שמאות בתים ישוטחו עד עפר, שילדים יישארו יתומים ונשים בהריון יתגוללו בדמן, ובלבד שהחוטפים ואולי גם החטוף ימותו. "יש לפעול, ככל הניתן, לעצירת פעולת החטיפה, לרבות הפעלת אש, אך לא באופן שעלול להוביל בסבירות גבוהה למותו של החטוף, זאת מתוך הבנה שערך חיי החטוף גבוה ממחיר החטיפה", הבהיר הפרופ' אסא כשר, מנסח הקוד האתי של צה"ל.

מה היא סבירות גבוהה? כמה אזרחים מותר להרוג וכמה בתים להרוס כדי למנוע חטיפה? 100 פלסטינים זה בסדר? אולי 150? 100 בתים זה עדיין בתחום המותר? ניחא, חיי פלסטינים אינם שווים הרבה ממילא, ובתיהם עוד פחות. אבל לאן נעלמה אותה משיכת כתפיים שליוותה במשך כמה ימים את הדוברים הצבאיים והפוליטיקאים, שטרחו להסביר לנו שנפילה בשבי, כמו מות חיילים או פציעתם, היא חלק בלתי נפרד ממלחמה? אם נפילה בשבי היא עניין "טבעי" כל כך, מדוע להרעיש עולמות? הרי בגלל חייל שנהרג צה"ל אינו הורס בכוונה בית ספר או מרפאות, לפחות כך צריך לקוות, אז מדוע למען השבוי מצית צה"ל הר געש שעלול לשטוף בלבה רותחת גם את החטוף עצמו?

אין שום כוונת הצלה ב"נוהל חניבעל", בוודאי לא מוסר או יסוד ערכי. נפילה בשבי של אדם חי מחייבת לעשות הכל כדי לשחררו, מהשבי — לא מהחיים. כן, מותר וצריך גם לנהל מו"מ על שחרורו, להחליפו באסירים, או לשלם דמי כופר אם זה מה שנדרש. מדינות מוסריות לא פחות מישראל עשו זאת וימשיכו לעשות זאת. הרי ערוותו של הבלוף שלפיו אין מנהלים מו"מ עם ארגוני טרור נחשפה כבר מזמן. בעצם הימים האלה מנהלת ישראל מו"מ עם חמאס, שאתו היא גם חתמה על הסכם הבנות בשנת 2012. האם דיון על הפסקת אש מוסרי יותר מדיון על החזרת שבוי? נדמה היה שכל הנימוקים בעד ונגד חילופי אסירים כבר מוצו בפרשת גלעד שליט וקודמיו, ובסופו של דבר, השחרור נחשב למעשה האנושי והמוסרי ביותר שעשתה המדינה למען חייליה. נוהל חניבעל סותר באופן מוחלט את התפישה הזאת. הוא חייב להתבטל לאלתר.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ