הפגנה לא פחות חשובה מהלוויה

ספי רכלבסקי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ספי רכלבסקי

במוצאי שבת ביטלה המשטרה את הפגנת המחאה בעד השלום. הנימוק הרשמי היה הנחיות פיקוד העורף לא להתקהל. הסיפור ״הקטן״ הזה הוא ממש לא קטן. הוא נוגע בלב החשיבות או חוסר החשיבות של הדמוקרטיה בישראל.

כל פרט וכל הנהגה עסוקים כל הזמן בניהול סיכונים. בכל נהיגה בכביש יש סיכון – ובכל זאת מיליארדי איש נוהגים. במגורים בטווח הפצמ״רים מעזה קיים סיכון, אך המדינה מעודדת דווקא את המגורים שם. הכבישים בטוחים פחות מהבתים בזמן ירי רקטות, אבל איש לא ביקש מהציבור להפסיק לנסוע. להיפך, הציבור התבקש להמשיך לחיות, לעבוד ולנסוע.

מדור הזירה

גם היחס לאירועים המוניים רחוק מלהיות אחיד. תוך כדי לחימה ובשיא מתקפות הרקטות התקיימו בישראל כמה לוויות גדולות. ישראל עודדה את ההמוניות והשתבחה ברבבות שהגיעו לשטח פתוח שאין בו מחסה כדי לחלוק כבוד לנופלים. איש לא שאל מה יקרה אם תיירה רקטה? מה יהיה אם תישמע אזעקה? נראה, כי למשטר כאן הלווית חשובות יותר מהפגנות. כי בשם ערך הרעות הלאומית מותר דווקא  להסתכן. אכן, סבירה היתה ההחלטה לדחות, למשל, את משחקי גביע הטוטו בכדורגל כאירוע שאין משמעות רבה להזזת עיתויו לזמן שאין בו אזעקות.

אלא שדמוקרטיה איננה גביע הטוטו. דמוקרטיה אינה חשובה פחות מהשתתפות של רבבות, שלא הכירו את ההרוג, בלוויה. נהפוך הוא: בין הדברים הספורים שסביר להסתכן בעבורם - מלבד שמירה על חייך וחיי חבריך - הרי הוא החופש. הדמוקרטיה היא הגילום הציבורי של החופש. היא המגינה שלו. הדמוקרטיה איננה מוצר מותרות זניח, שמשליכים מהסירה בשעת סערה. להיפך. הרבה לפני מקומות מקודשים עומדים החופש והדמוקרטיה כערכים שעליהם יש לשמור. כי חיים בלא חופש אינם חיים.

בדיקטטורת התכל׳ס הישראלית, מוטב תמיד להוסיף לטעם המוסרי את הטעם הפרקטי. וכאן הטעם הזה הוא משמעותי במיוחד. כאשר ישראל מנסה להסביר מדוע יש לתמוך בה - כאשר בישראל נהרג אזרח  אחד (שני ההרוגים האחרים, בדואי ותאילנדי, היו לא יהודים ולכן לא מוגנים) ובעזה נהרגו יותר מאלף אזרחים פלסטינים;  כאשר בישראל לא נהרסו בתי אזרחים ובעזה הופצצו מאות אלפים - הטענה הישראלית החזקה היא, שהיא דמוקרטיה ואילו בעזה שולט ארגון טרור גזעני משיחי. אך מה אם ישראל אינה ממש דמוקרטיה? מה אם בישראל תפישות גזעניות משיחיות חזקות מאוד ברום השלטון?

בעת מלחמת לבנון הראשונה - שנהרגו בה מאות חיילים ישראלים - יצאו מאות אלפים להפגין על הרג של מאות פלסטינים בידי לוחמי פלנגות ערביות נוצריות. אז, בימים בעייתיים מאוד, טרם הקהה המשטר את ה״נפש יהודי״ הישראלית עד שתתייחס לחיי אזרחים פלסטינים כאבק ברוח. החיות הדמוקרטית הזאת היא המאפשרת לישראל לגיטימציה עולמית להפעלת כוח; היא הנותנת לה סיכוי להשפיע על מהלכים מדיניים שיבטיחו את שלומה.

ישראל היא מדינה בסיכון. בכל שנייה מכוונים כ-200,000 טילים ורקטות על עריה. ועדיין איש אינו חושב להשבית כאן את החיים. אם יש מקום לדמוקרטיה, להבעת עמדה, למחאה, להתכנסויות ציבוריות רק בעתות רגיעה, שלום, שלווה, ואפס סיכון - לא יהיו בישראל חיים דמוקרטיים.

על ישראל עובר בימים אלה גל אימתני של טרור פשיסטי, המנסה להשתיק באלימות כל ביקורת. דווקא בימים שבהם אלימות כזאת משתוללת היתה חשיבות עליונה לקיים הפגנה בכיכר הרצח. ביטול ההפגנה ולא קיומה הוא המסכן נפשות - כי אין דבר המסכן את החיים בישראל יותר מביטול הדמוקרטיה בה.

בשיא ימיה הקיומיים של מלחמת העצמאות פירסם נתן אלתרמן את ״על זאת״. שיר המבקר בחריפות פשעי מלחמה שביצעה ישראל, שנאבקה אז על חייה ממש. דוד בן גוריון לא רק שלא השתיק את השיר - אלא שלח אותו לכל חיילי צה״ל, כדי שיידעו שעל זאת מסתכנים ונלחמים.

בלא עיתונות חופשית, בלא מחאה, בלא החופש להביע דעה, בלא דמוקרטיה - לא היו כאן חיים. על זאת מותר וראוי להילחם. על זאת מותר וצריך להסתכן.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ